הסיבה שבגללה נשים מרוויחות פחות מגברים
מחקר אוסטרלי חדש מגלה את הסיבה לפערי השכר בין נשים לגברים, ונגה כהן סבורה שאנחנו לא שונים כל כך מאוסטרליה. החדשות הטובות הן שבהחלט יש מה לעשות, כשהדרך לשינוי צריכה להתחיל בחינוך מגדרי בבתי הספר ולהמשיך משם לשינויים אופרטיביים בשוק העבודה עצמו. דעה
בעבר, בכל פעם שאישה הייתה פונה אליי כדי להתייעץ על איך להתמקח על המשכורת שלה, הייתי עונה לה: תחשבי על הסכום הכי מופרע שאת מאמינה שאת יכולה להרוויח בתפקיד הזה, ותוסיפי 2,000 שקלים. הסיבה לעצה הזו הייתה שאנחנו, כנשים, מתביישות לבקש כסף ולא מבינות עד כמה מגיע לנו כסף. כתוצאה מכך, אפילו סכום שנשמע לנו בדיוני ומופרך, עשוי להתגלות כנמוך מאוד לעומת מה שהמעסיק יכול להציע ולעומת מה שהקולגות גברים יבקשו. היום אני מבינה שאפילו עם העצה הזו לא הייתי בכיוון, ושצריך להוסיף לפחות 5,000 שקלים, ואולי אפילו עכשיו מדובר בסכום נמוך מדי.
נשים בישראל מרוויחות 68% מהשכר של גברים, לפי נתונים של "מרכז אדווה" לשנת 2015. נהוג לחשוב שההתנהגות של נשים היא הסיבה לפערים – "אם נשים רק יתמקחו קצת יותר, יתאמצו קצת יותר, או יפסיקו לצאת לכל-כך הרבה חופשות לידה, אז הן ירוויחו כמו עמיתיהן הגברים". או במילים אחרות, האשמה היא בנשים. כעת דו"ח אוסטרלי חדש מגלה שהסיבה לפערים היא אחרת: הבעיה היא ברמת השוק ולא ברמת הפרט.
לפי הדו"ח הממשלתי, שוק העבודה באוסטרליה מחולק למקצועות נשיים כמו בריאות וחינוך, ולמקצועות גבריים כמו תעשייה וחקלאות. במקצועות הגבריים מרוויחים יותר כסף. במקביל, נשים מחזיקות ביותר תפקידים בדרג נמוך בכלל התעשיות. או במילים אחרות: גם אם כל הנשים יתמקחו על השכר שלהן, רובן עדיין יהיו תקועות בתקרת שכר של המקצוע אן התפקיד שלהן, שהיא פחותה משל הגברים.
יש מגוון סיבות לחלוקה הזו לפי הדו"ח החדש, כשאחת הבולטות ביניהן היא שמגיל צעיר נערות ונערים באוסטרליה מוסללים לתפקידים שונים. מתברר שנערות ונערים בבתי-ספר מקבלים ייעוץ שונה על המקצועות שכדאי להם לעבוד בהם, כשהנערות מורחקות ממקצועות מדעיים. אבל ההסללה לא נגמרת שם. גם חווית העבודה הראשונה יוצרת אצל הצעירים והצעירות את ההבנה שיש שוני בתפקידים וביכולות של נשים וגברים בשוק העבודה. הצעירות עובדות כמלצריות או קופאיות, לעומת הצעירים שעובדים כבריסטות (ברמנים) או מנהלי סחורה ודו"חות כספיים.
כתוצאה מכך הם לומדים שהתפקיד המקצועי של האישה הוא להיות ייצוגית ושירותית, בעוד התפקיד המקצועי של הגבר הוא לנהל את העניינים. החלוקה למקצועות שונים ממשיכה גם באוניברסיטה, כשפחות מ-5% מהנשים לומדות במקצועות כמו מדעים, הנדסה, טכנולוגיה ומתמטיקה (מקצועות ה-STEM), לעומת 20% מהגברים. זאת, על-אף שבמבחנים מדעיים אין הבדלים בציונים בין המינים.
הנתונים מעלים תמונה ברורה לפיה נשים וגברים נבנים במסלול מקצועי שונה ב-20-30 השנים הראשונות לחייהם. כשזה המצב, ברור איך נוצרת ההפרדה בין מקצועות נשיים לגבריים. לכך צריך להוסיף עוד שני גורמים: הראשון, שיש סביבות עבודה גבריות שהן אגרסיביות כלפי נשים וכוללות גם הטרדות מיניות, ונשים רבות מלכתחילה יבחרו שלא לעבוד במקומות כאלה. השני, שרוב האחריות על גידול הילדים עדיין מוטלת על הנשים, ולכן הן יבחרו במקום עבודה שיאפשר להן לשלב את עבודתן השנייה - גידול הילדים, ביחד עם עבודתן הראשונה. כלומר, האפשרויות הריאליות העומדות בפני נשים הן עדיין מצומצמות ביותר.
אם כן, הבחירה התעסוקתית שעומדת בפני נשים אינה זהה לזו שעומדת בפני גברים. להבדיל מגברים, האפשרויות מראש די מוגבלות והן כוללות בעיקר מקומות עבודה בשכר נמוך יותר ויוקרה חברתית נמוכה יותר. התמונה הזו גם מציירת באור שונה נשים שנתפסות כ"גולד-דיגריות", כלומר כאלה שמחפשות חתן עשיר. בעולם שבו יש תקרת זכוכית נמוכה ליכולת שלך להרוויח ולהתקדם, את לומדת להתפרנס ולשרוד בכל מיני דרכים.
בין ישראל לאוסטרליה
בישראל המצב לא שונה בהרבה. לפי דו"ח של מרכז אדווה, אחת מכל שלוש נשים היא מורה, מטפלת או מזכירה. גם אצלנו קיימת הפרדה בין מקצועות "נשיים" למקצועות "גבריים": נשים עובדות יותר כמוכרות, פקידות, מורות, מטפלות ובמקצועות פרה-רפואיים (כמו פיוזתרפיסטיות), ואילו גברים עובדים במקצועות ניהוליים וכן בהנדסה, חשמל, מחשבים, נהיגה ואדריכלות. בקיצור, יש דמיון רב לאוסטרליה.
דמיון נוסף בין ישראל לאוסטרליה הוא בהסללה השונה שנערות ונערים עוברים. בתי-הספר בישראל מעודדים בנים לדבר בכיתה וללמוד 5 יח"ל מתמטיקה, לעומת בנות שמתוגמלות כשהמחברות שלהן מסודרות וכשהן לא מתפרעות בהפסקה. באוניברסיטה נשים מהוות פחות משליש מהסטודנטיות והחוקרות במדעי המחשב ובמתמטיקה, ורבע מהסטודנטיות להנדסה. ב-2014 רק 13% מהסגל האקדמי בהנדסה וטכנולוגיה ו-11% מהסגל האקדמי במתמטיקה ומדעי המחשב היו נשים.
אצלנו נכנסים גם הצבא והדת כפקטורים שמגבילים את היכולת של הנשים לפרוץ קדימה מגיל צעיר. הצבא מייצר קשרים בין גברים צעירים שמתפתחים לקשרים עסקיים בהמשך, וגם הופך את דמות הגבר הלוחם לאידיאל האזרחי. הדת דוחקת בנשים להינשא בגיל צעיר ולהתחיל ללדת ילדים, ומוחקת נשים מהתודעה הציבורית באמצעות הדרתן. אבל הדו"ח האוסטרלי פספס נקודה חשובה - ההפרדה המגדרית מתחילה בגיל צעיר הרבה יותר מגיל בית הספר. מתן בובות לילדות ומשחקי הרכבה לבנים מרגילה את הבנות להתחיל לטפל בסביבתן כבר מגיל צעיר. הדאגה לבובות הופכת אחר כך בקלות לעבודה כעובדות סוציאליות או מורות, עבודות שמלכתחילה מתוגמלות פחות.
היא גם גורמת לחברה לחשוב שהדבר הכי טבעי הוא שהאמא היא זו שתצא לחופשת לידה לבד או תוציא את הילדים מהגן - מעשים שנותנים לגיטימציה לשלם פחות לנשים, כי הן כביכול עובדות פחות שעות. אגב, מחקרים מראים שהעובדות הכי יעילות ומתקתקות הן דווקא אימהות צעירות. אבל גם הגברים נפגעים מזה, כי נמנעות מהם מערכות יחסים רגשיות משמעותיות ועבודות שמתבססות על כאלה. כמה טוב שיש לנו את וונדרוומן עכשיו, אבל צריך עוד הרבה כמוה כדי לבטל את ההשפעה השלילית של שאר העולם על הילדות והילדים שלנו (טיפ למתקדמים: פעם הבאה שאתם קוראים ספר לילדים שלכם, תנסו לשנות את העלילה ככה שלא רק האמא מטפלת בילדים, ולא רק הילד הוא האקטיבי בסיפור).
ומה מבחינת חקיקה? חוק שכר שווה בישראל שנחקק ב-1964 מקבע שכר שווה בעד עבודה שווה. התיקון שלו ב-1996 מקבע שכר שווה בעד עבודות שוות ערך. מדובר בחוק קריטי, אבל הוא לא נותן מענה לפערי השכר שקיימים בשוק. זאת, מכיוון שהפערים מגיעים ממקום אחר. הם נובעים מהאופן השונה שבו אנחנו תופסים ילדות וילדים, ואיך אנחנו תופסים את התפקיד של נשים וגברים בעולם. כל עוד הוא המפרנס והיא יולדת את הילדים ואחראית על מערכות היחסים והרגש, הדעות הקדומות שלנו יכוונו את הבנים והבנות לכיוונים שונים.
ההסללה השונה פוגעת בנשים כי היא גורמת לתלות כלכלית של נשים בבני הזוג שלהן, או דנה אותן לחיי עוני. היא גורמת לכך שנשים לא יתגרשו מבעליהן, או גורמת להן להיכנס למלחמות על דמי מזונות עבור הילדים, כי הן יודעות שהן לא יצליחו לפרנס אותם לבד. לכאן נכנסת גם הסללה שמורה לנשים לוותר על הקריירה למען הצלחת בן הזוג, שאחר כך פוגעת בהן ובחירות שלהן. ההסללה פוגעת גם בגברים, אגב, כי היא דורשת מהם לוותר על העולם הרגשי והמשפחתי לטובת הפרנסה, כי זו האחריות שלהם בראש ובראשונה.
הדרך לשינוי עוברת בחינוך מגדרי
אז מה עושות? בראש ובראשונה צריך חינוך מגדרי בבתי הספר, הורים שיעודדו את תחושת המסוגלות והעוצמה אצל ילדות, אפשור רגישות אצל בנים ובדק בית של מעסיקים. אנחנו גם צריכים לתמוך בעובדות שמתמקחות על השכר שלהן כיחידות או כחלק מהתאגדות, כמו לדוגמה התאגדות עובדות התרבות בחולון כעת. אבל צריך גם לעשות צעדים אופרטיביים בשוק העבודה עצמו. אלה כוללים העלאת משכורות במקצועות שנחשבים לנשיים כמו עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות, מורות, מזכירות וגם בשוק התקשורת.
יש מעסיקים שמאפשרים לעצמם לשלם פחות כי זו "משכורת שנייה", אבל האישה עומדת בפני עצמה, והיא צריכה להיות עצמאית, אז צריך לשלם לה בהתאם. העלאת המשכורת גם תכניס יותר גברים לתחום. במקביל, צריך להפסיק את נוהג ההתמחויות שלא בתשלום במקצועות האלה. כמו כן, צריך להכשיר נשים בכל הגילאים למקצועות שמשלמים בהם יותר; לעודד באמצעות תגמולים ייצוג של 50% נשים בכל המשרות ובכל הדרגים בכל חברה (שיכללו גם 50% מנהלות אבל גם 50% מזכירים); ולהוציא גם גברים לחופשת לידה שתהיה שווה באורכה לזו של הנשים.
בכלל, יש להתאים את שוק העבודה למודל שבו שני ההורים עובדים ולוקחים חלק שווה בגידול הילדים. כמו כן, צריכה להיות אפס סובלנות כלפי אווירה של הטרדות מיניות ואגרסיביות במקומות העבודה. לבסוף, צריכים למסד מדיניות רווחה שתעניק מרחב מחיה בסיסי לכל מי שלא מצליחה לקיים את עצמה, או את עצמו. מדיניות זו צריכה לכלול שירותי בריאות, חינוך, דיור ורווחה. כל אלה יאפשרו צמצום משמעותי של פערי השכר, וגם יתנו לכל אחד מאיתנו הרבה יותר מרחב להיות עצמו, ולא תפקיד שנקבע עבורנו לפי איברי הרבייה שנולדנו איתם.
