האם הפכתי ל"מבוגרת הפתטית מהמסיבות"
נוסטלגיה היא כידוע חלק בלתי מבוטל משיחותיהם של קשישים, ועל כן היא לא איחרה להגיע. "זוכרים את זוג הזקנים שהיו מגיעים לכל המסיבות?", זרק פתאום גיא. "כמה פתטי זה היה! הם בטח היו בני חמישים". ואז נחתה עלי ההכרה - יכול להיות שעוד כמה שנים יסתכלו גם עליי ועל בן זוגי בתור הפתטיים? ויש לי מחשבה מפחידה אף יותר – מה אם זה קורה כבר עכשיו?
השבוע הסתובבתי כשחזי נפוח מגאווה וידי מחלקות טפיחות שכם עצמיות ברוב חשיבות. מי שמכיר אותי היה עשוי לחשוב שהרגע הזמנתי כרטיס טיסה לנפאל כדי לעשות את טרק האוורסט (אם כי עכשיו, כשאני חושבת על זה, זה רעיון לא רע בכלל), אבל למעשה כל מה שהזמנתי היה כרטיס כניסה למסיבה לי ולנמרוד. ולא מדובר באיזה רייב או פסטיבל של שלושה ימים. לא. סתם מסיבה במועדון. אני עוד זוכרת את הימים בהם הייתי הולכת לשתיים-שלוש כאלה בשבוע.
אז למה כל כך התגאיתי בפעולה הפשוטה הזאת? ובכן, בואו רק נגיד שבפעם האחרונה שעשיתי את זה לא הרבה אנשים ידעו מי זה אורי ששון. בטח לא מירי רגב. איכשהו קרה שתדירות היציאות שלי למועדונים הלכה ופחתה בשנים האחרונות, עד שהתייצבה על הטווח שבין "באירועים מיוחדים" ל"לעולם לא". אני עדיין מאד אוהבת מסיבות, אגב. אני אוהבת את כל מה שכרוך בכך, מלבד את הרעש, הצפיפות, העמידה הממושכת, השעות המאוחרות, התור בכניסה, התור לבר והתור למונית הביתה. אם לומר זאת במילים אחרות: הזדקנתי.
למרבה השמחה, מסתבר שאני לא לבד. מחקר בריטי שהתפרסם השבוע מצא ש-31 הוא הגיל שבו אנחנו רשמית מעדיפים להישאר בבית על פני יציאה לבילויים. בתור מישהי שעדיין יוצאת לברים מדי שבוע (רק אם אפשר שיהיה שם שקט, ממוזג ומקום לשבת, כן?) אני מרגישה כאילו ניצחתי את הסטטיסטיקה. כך שעם כל הכבוד לאורי ששון, יש פה מישהי שבאמת מגיעה לה מדליה.
כשהחוקרים ביקשו לדעת מדוע הנחקרות והנחקרים שלהם מאסו בחיי הלילה, הם מצאו מגוון של סיבות שעם חלקן אני בהחלט יכולה להזדהות כמו עצלות (אם היקום היה רוצה שאמשיך לצאת לבלות הוא לא היה נותן לי לקנות ספה כל כך נוחה ומנוי לנטפליקס), חוסר יכולת לעמוד בהאנג-אובר של היום שאחרי (ואין דבר יותר מביך מהפעם הראשונה שבה קמים עם רקות כואבות אחרי ערב שבו שתית רק יין). אבל הסיבה המרכזית שבגללה אנשים מפסיקים לבלות היא פשוטה בהרבה: הם מפסיקים לבלות משום שהם מצאו בן או בת זוג.
שבעה מתוך עשרה נחקרים הודו שהם חשו הקלה אדירה כשהם פגשו את בחיר/ת ליבם, ולאו דווקא משום שנמאס להם לשמוע את ההורים שואלים "נו, מתי כבר תמצא חברה?". ההקלה שהם חשו נבעה מכך שהם כבר לא צריכים לצאת לחפש בן או בת זוג, ויכולים להמיר את הבילוי בפאב בבילוי ביתי מול העונה החדשה של "משחקי הכס" עם פיג'מה מהוהה.
אני חייבת להודות שהממצאים האלה הכו אותי בתדהמה, כי מסתבר שרוב האנשים שיוצאים למקומות בילוי בכלל לא רוצים להיות שם. על אף שחציתי את גיל 31 (אם כי לא אסגיר לפני כמה זמן), ולמרות שאני נשואה כבר ארבע וחצי שנים, אני עדיין רואה את עצמי כחובבת בילויים. אז נכון שלעיתים החיבה הזאת היא בעיקר תיאורטית, ונכון שבתחרות בין טיריון לאניסטר לדי-ג'יי מברלין יש מנצח בלתי מעורער וגובהו נמוך ממטר וארבעים, אבל אני עדיין נהנית לחשוב על עצמי כעל בליינית ושאף אחד לא יבלבל אותי עם עובדות שמצביעות על משהו אחר לגמרי.
כנראה שגם בארץ אנשים נוהגים לצאת רק עד שיימצא להם בן זוג, כי עם יד על הלב, כשאני ונמרוד יוצאים לבלות אנחנו לרוב מוקפים באנשים שצעירים מאיתנו בשנים לא מעטות. העניין הוא שכל עוד אין לך ילדים, אין הרבה הבדל בינך לבין מי שצעיר ממך בעשר שנים.
רק השבוע פגשנו מספר חברים אחרי הופעה, והתיישבנו איתם לדרינקים ואוכל של שעת ליל מאוחרת. כולנו גרים בתל אביב, כולנו מרוויחים מעט מדי ומוציאים יותר מדי, כולנו אוהבים מוזיקה ואת החיים הטובים וכולנו קשורים לאדמה בחוט דקיק בעוד ראשנו נוסק מבעד לעננים. אם קורצנו מאותו החומר ולכולנו אותה מציאות חיים, מדוע שהגיל ישחק בכלל תפקיד? אז מה אם נמרוד ואני מבוגרים יותר, למי זה משנה?
המציאות טפחה על פניי עשר דקות לאחר תחילת השיחה, כשהחל משחק הניחושים של גילנו סביב השולחן. אני לא יודעת אם להרגיש מוחמאת מכך שחשבו שאני צעירה מכפי שאני, או נעלבת מכך שלנמרוד הורידו שש שנים מגילו בעוד שלי הורידו רק שלוש, אבל העיסוק בנושא של הגיל הבהיר ללא ספק את הנקודה: מה שבעינינו הוא נון-אישיו הוא בהחלט אישיו. הייתי רוצה לחשוב שהסיבה שאנחנו נתפשים כצעירים יותר היא עור פנים רענן וגזרה נערית, אבל האמת היא שלאנשים פשוט לא נראה הגיוני שאנשים "בגילנו" עדיין מסתובבים בעיר ונהנים מהחיים.
המחקר הידוע לשמצה ממקודם תומך, לצערי, בהשערה הזו. הנחקרים קבעו שהגיל שבו ה"קלאברים" צריכים לצאת לגמלאות הוא 37, שכן לאחריו אנחנו מבוגרים מדי מכדי להיראות במועדון לילה. ואם זה לא מספיק מעליב לכשעצמו, הרי ש-37% מהמשיבים אמרו שאין דבר יותר טראגי מלראות מבוגרים בשנות ה-40 וה-50 לחייהם מוקפים בבני עשרים ומשהו בברים ובשאר מוקדי הבילוי. ובכן, האמת שיש דבר יותר טראגי מזה - המחקר הזה.
אני יודעת שחשבתי קודם לטוס לנפאל כדי לעשות את טרק האוורסט, אבל נראה שכעת אין לי ברירה אלא לקחת טיסה לאלסקה כדי שיניחו אותי על קרחון וישאירו אותי למות לבד בקור. בכל זאת, לא מנומס מצידי להעיק על סביבתי עם כל הזקנה הטרחנית והבלתי חיננית הזאת. מה שמזכיר לי סיפור נוסף: לא מזמן ישבתי עם קבוצת חברים שאת כולם הכרתי בשנות העשרים לחיינו על רחבת הריקודים של מועדון כזה או אחר. המכנה המשותף בינינו היה החיבה למסיבות ולמוזיקה, אך נוצרו בינינו קשרים אישיים, כך שמהר מאד הפכנו לחבורה די מגובשת. והנה עברו השנים ואנחנו ישובים באחד הבתים ונהנים מלילה מסעיר כמעט כמו פעם, הכולל קישים, סלטים, עוגת גבינה ותה צמחים.
נוסטלגיה היא כידוע חלק בלתי מבוטל משיחותיהם של קשישים, ועל כן היא לא איחרה להגיע. "זוכרים את זוג הזקנים שהיו מגיעים לכל המסיבות?", זרק פתאום גיא. "כמה פתטי זה היה! הם בטח היו בני חמישים". ואז נחתה עליי ההכרה - יכול להיות שעוד כמה שנים יסתכלו גם עלינו בתור הפתטיים? ויש לי מחשבה מפחידה אף יותר – מה אם זה קורה כבר עכשיו?
אם אנשים יוצאים לבלות כשלב מעבר עד שימצאו בן זוג ו"יסתדרו בחיים", לא מפתיע שזוגות שעדיין יוצאים ביחד נראים להם כסוג של סטייה. אחרי הכול, העובדה שזוג ירצה להמשיך לבלות מאתגרת את ההבחנה בין אמצעי לבין מטרה. ואולי הם מציבים בפניהם מראה לא נעימה, כזו שמגלה להם שמה שנדמה כסוף הסיפור, "והם חיו באושר ובעושר", הוא בעצם רק ההתחלה.
