פגישה ראשונה עם הוריו של זה שגנב את ליבי
עוד כמה דקות אכיר את ההורים של הבחור האמריקני שגנב את ליבי ושינה את מסלול חיי. הלב שלי דופק כל כך מהר עד שאני לא שמה לב בכלל שהגענו. מה שבטוח הוא שאנחנו לא בקנזס יותר, טוטו, וגם לא בניו יורק, דורותי. זו אמריקה האמיתית, בייבי
הדרך עוברת במהירות. אבא שלו אוסף אותנו מהשדה וכל הביקור הזה נהיה אמיתי. למרות שלא נפגשנו מעולם, אני מיד מרגישה קרבה לאבא שלו. אולי כי הוא מהגר בעצמו, ואולי כי הוא קורא לי "גולדה", שזה כינוי די גאוני לבחורה ישראלית בלב אמריקה. אנחנו דוהרים לתוך הרחובות הירוקים בתוך רכב ענק שלא מייבאים לארץ, טנדר בגודל של דירה ממוצעת בתל אביב.
אנחנו מאטים בכניסה לשכונה הירוקה ומזדחלים במעלה הרחוב המשובץ בבתי עץ גדולים עם כרי דשא מטופחים, תיבות דואר כמו בסרטים ואפילו שלטי ניאון של איילים לקראת חג המולד המתקרב. רק חסר שפגי בנדי והקאסט של "אמריקן ביוטי" יקפצו עליי מאיזה שיח כי אני מרגישה שאני בסרט שבו צפיתי בעבר, ברצועת "שש פלוס" או בקולנוע בקניון לב חדרה. מה שבטוח, אנחנו לא בקנזס יותר, טוטו, וגם לא בניו יורק, דורותי. זו אמריקה האמיתית, בייבי.
עוד כמה דקות אכיר את ההורים של הבחור האמריקני שגנב את ליבי ושינה את מסלול חיי. הלב שלי דופק כל כך מהר עד שאני לא שמה לב בכלל שהגענו. הרכב נעצר, ואני קולטת אישה מחויכת שמנפנפת לעברי ממדרגות הכניסה. יש משהו נינוח בפרברים הירוקים הללו. נחמה שקטה. אף אחד לא מפקפק בקיומם, כואב את אדמתם או קרוע במלחמה אין-סופית על קיומם. הר הבית הוא גבעה עם בקתה של אחד מעשירי העיירה, והמאבק הגדול ביותר על שטחים כאן הוא על עקירת עץ עתיק מפארק אחד למשנהו.
במדינה שבה המילים "כובש" ו"נכבש" נאמרות רק בשקט, בארוחות ערב של משפחות אינדיאניות, התחושה אחרת. אבל אני? אני גם אחרת. המבטא שלי חי וקיים כמו עם ישראל, ושאלות על המוצא שלי ועל המצב הביטחוני לא פוסחות עליי בכל רחבי אמריקה. כשאני לא במצב רוח ומופנית אליי השאלה "וור יור פרום?", אני בדרך כלל עונה שאני מנברסקה. אתם צריכים לראות את הפרצופים שאני זוכה להם. מי ששואל קולט שאני זרה ושהמבטא שלי לא שייך לאחת מחמישים המדינות, אבל הנימוס האמריקני לא נותן לו או לה להמשיך ולחפור, וטוב שכך.
ההורים המחייכים מברכים אותי ומזמינים להיכנס לבית, שהוא ללא ספק בית אופטימי, בית מעץ. אצלנו יש בטון ובטון מזוין, אצלם הטרמיטים הם האויבים הגדולים ביותר. אני ממשיכה בסיור, והגודל של החצר האחורית מפתיע אותי מאוד. זאת לא חצר, זה יער! יש מצב שבארץ כבר היו תוקעים כמה ספסלים, ממציאים שמורה וקוראים למקום "גן החבצלות". מדובר בעצים גבוהים, מרשימים, כאילו הם מתנשאים מעליי ואומרים: "היי, רק שתדעי שאנחנו פה עוד מלפני שהחליפו את השם של אום אל-רשרש, עוד לפני שהאו"ם החליט שיש לך מדינה בכלל. אז תני כבוד, הא?". בכלל, יש פה נוכחות לא מתנצלת. המכוניות גדולות, התקרות גבוהות, ויש תחושה של קולה בברזים.
המשך היום עבר בעצלתיים בין עשב מתוק מקומי לטייק אוויי ממסעדה סינית מחרידה שכולם אהבו, וכל היום הרגשתי את העיניים של אימא שלו עליי. בפעם הראשונה והשנייה עוד חשבתי שאני מדמיינת, אבל בפעם החמישית כבר היה לי ברור שאני לא הוזה. היא מסתכלת עליי מוזר כל היום. היא אומנם מחייכת אך עיניה מסתירות משהו אחר. אולי אני רגישה מדי? אולי הוא החמיא למשפחה שלו כשאמר שהם פתוחים וליברליים והם בכלל בוחנים אותי בשבע עיניים עכשיו?
משהו בי בער. למה לא מצאתי לעצמי חותנת חמודה בפתח תקווה? בגן יבנה? בעפולה? איך בחרתי דווקא במישהו עם הורים בקצה השני של העולם? הוא קם להתקלח, ואימא שלו התקרבה אליי. היה ברור לי שמשהו יושב על ליבה אבל לא יכולתי להצביע על שום דבר חריג. היא התיישבה וירתה מיד: "אני יכולה לשאול אותך משהו?" שאלה וניכר שקשה לה. "ברור. תשאלי הכול", השבתי לה.
היא הודתה לי ואמרה: "אני קצת משתגעת. למה על כל דבר קטן שהוא עושה את מאחלת לו למות?". מה?! שפתיי היו חתומות אבל הראש והלב צרחו: מה היא אמרה עכשיו? אני מאחלת לו למות?! לבחיר ליבי? לאהובי היקר? על מה האישה הזו מלרלרת לעזאזל?!
היא ראתה את הפרצוף שלי והמשיכה: “You keep telling him to DIE DIE”. התחלתי לצחוק, אולי חזק מדי, אבל לא הצלחתי לעצור. אם היא חשבה שאני פסיכית, באותו רגע היא השתכנעה. כשכבר הצלחתי לעצור את הצחוק המתגלגל, עניתי מול פרצופה ההמום: "לא הבנת אותי... 'די' בעברית זה 'מספיק' או 'תפסיק'. הבן שלך פשוט הציק לי, זה הכול". היא הפכה לאדומה מבושה ואני הפכתי לאדומה מחנק והתקשיתי להפסיק לצחוק.
בן זוגי שמע את הצחוק שלי והציץ פנימה. "הכול טוב?", שאל. "הכול טוב, מאמי, הכול בסדר", עניתי מתוך הצחוק בעברית פשוטה שהוא מבין. אלא שאימא שלו לא הבינה: "MOMMY?!? קראת לו אימאל'ה עכשיו?!", ובאותו הרגע הבנתי שאולי הדרך לכאן נראית קצרה, אבל אין פה אבנים צהובות ואין קוסם שמחכה לכולנו בסוף הדרך. רק אני ואנשים חדשים לגמרי, שלאט-לאט, אם הכול יסתדר עם איש הפח, יהפכו למשפחה החדשה שלי.
לפנייה לכתב/ת 
