היא, אני והוא
דנה ספקטור יצאה למסע בעקבות האנשים שבחרו במערכת יחסים פוליאמורית ופתוחה. בסדרת וידויים חושפניים שמתפרסמים היום בגיליון הכפול והחגיגי של "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", הם סיפרו לה איך מתמודדים עם הקנאה, מה אומרים לילדים וכיצד מתמרנים בין "החוקי" ל"נוסף"
כשהיא כותבת לי בווטסאפ, "ניפגש בקקאו, במרכז המסחרי של אונו", אני טיפה מופתעת. זאת לא הכתובת שציפיתי לקבל מאישה שיש לה שני בני זוג: בעל וחבר. הייתי מוכנה נפשית לשבת באיזה בית קפה רוחני עם פעמוני קרמיקה מדנדנים ליד גדרה, אבל לא במרכז המסחרי של קריית־אונו. מה השלב הבא, אורגיות בקופת חולים מכבי? מסיבות סווינג ברולדין?
אני בודקת עוד פעם את הווטסאפ, לראות אם בכל זאת לא טעיתי. יכול להיות שמפה, מאחד המגדלים האלו בשכונת נווה מאזדה, תגיח עוד מעט האישה שכתבה לי בנונשלנטיות: "אבל ניפגש רק לשעה, אני נוסעת לחו"ל עם החבר החדש שלי וצריכה להספיק לומר שלום לבעלי ולילדים".
אבל בשלב הזה אני עוד "בתולת פולי". רק מאוחר יותר, בהמשך המסע הזה שיארך כמעט חודש, אני אגלה עד כמה התופעה הזו שכיחה ופופולרית בערי איכות חיים כאלו. אני אפגש עם אנשים בקפה־קפה מודיעין, בגרג רעננה, אני אגיע לדירות זרועות צעצועים בראשון־לציון וכמעט אמעד על הלגו בסלון, כשהאמא המושלמת שמולי תבשר לי בנחת מהמטבח: "בעלי קינא לי רק במסיבה ההיא שבה היה מחסור בנשים, אז יצא שהייתי מלכת המסיבה, ואני כל כך נהניתי ששכחתי להחזיק לו את היד או להתייחס לקיומו".
והאמת, המחשבה הראשונה שעולה לי בראש היא "למה לה?" כי אישה כזאת בקלות הייתה יכולה לתחזק מאהב צעיר בעשור ובעלה היה מעלים עין מרוב שהוא מעריץ אותה. אבל לא האישה שמולי. היא החליטה לעמוד באומץ מול בעלה ולהציע לו לפתוח את הנישואים. "ישבנו על המרפסת", היא משחזרת, "ואמרתי לו, בלי יותר מדי לייפייף: 'רם, לא בא לי עליך יותר'. ראיתי שזה כואב לו, שיש לו דמעות בעיניים, הרי זה דבר נורא להגיד, אבל בשלב הזה הייתי כל כך משוכנעת שעוד שנייה של העמדת פנים ואני מתה, הולכת לישון ולא קמה יותר, שזה היה או הוא או אני".
הכתבה המלאה - היום בגיליון הכפול והחגיגי של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
