הרגע שבו הבנתי שאשתי שכבה עם אחר
זה קרה מהר משציפה. כמה ימים אחרי שהחליטו לפתוח את היחסים, היא כבר סיפרה לו שהייתה עם אחר. כעת אין לו ברירה אלא להתמודד עם הכאב והפחדים הכי עמוקים של הנפש שלו
48 שעות עברו מאז שגיליתי שאהובתי הייתה עם אחר, והכאב, שרק לפני מספר ימים עדיין לא הכרתי, הופך פתאום לקבוע, והוא הולך וגדל בתוך גופי כמו סרטן הפושה בנשמתי. בניגוד להבטחות (פאק יו, הוליווד!) האלכוהול לא מקהה את התחושה, להפך. היא מתחדדת ומעמיקה, וחוסר היכולת שלי להגיע למיקוד המחשבה הופך למצב קבוע.
אני ניגש לשירותים ומקיא את כל האלכוהול שצברתי. טעם מר מציף את פי. בין השברים הפזורים של נפשי המדממת, אני מבחין פתאום בנקודות קטנות של הבנה. נקודות קטנות של הכלה. כל החומות וההגנות שהעמסתי על עצמי מאז שהייתי ילד, הולכות וקורסות להן לנגד עיניי. אין מגננות, אין מפלט, אין הדחקה. הכול פתוח, חשוף לאורה של האמת הצורבת בי את קרניה.
משהו עצום מתחולל. זה כאילו שהעבר שלי, או מי שהייתי עד לפני זמן כה קצר, התערער לחלוטין. החוויה השמימיית שאהובתי עברה אך לפני יומיים (ולא איתי), מחלחלת לתוכי ומעלה בי שאלות על עצמי, עליה, על הזוגיות שלנו. כל חיי הלכתי על קצה התהום, והתהום הזו מייצגת את כל המקומות מהם נמנעתי. המקומות בהם הרגשתי שאני יכול להפסיד, לצאת מנוצח, להיפגע.
מגיל מאוד צעיר הערצתי את המילה indifference. הצליל שלה, המהות שלה, כל אלו הילכו עליי קסם. הרגשתי שהעולם לא באמת יכול לגעת בי. העולם הוא מה שאני מייצר ממנו, העולם כולו - שלי. חונכתי להצליח, לנצח, להיות הטוב ביותר. בקרב אתה תמיד מפנה את החלק החזק שלך אל היריב, ומסתיר את החולשות והפחדים. אז אני בחרתי רק את הקרבות שבהם יכולתי לנצח, ונמנעתי מהמקומות שבהם יכולתי להפסיד. אך התהום השיגה אותי, ניצחה את ה-indifference שלי, ונתנה לאני החלש לצוף על פני הקרקע.
רחמים עצמיים, פגיעות ומורכבות עצומה של רגשות משתקפים אליי מבעד למראה. איך ממשיכים מכאן? אני לא מסוגל לצאת החוצה. אני מרגיש שאנשים רואים אותי, רואים את כולי, את החולשה, את הפחד, והאימה הזאת משתקת. אני מחליט להושיט את ידי אל ידית הדלת הזרה שניצבת ממולי, ולהיפתח לראשונה אל העולם החדש הזה. אני מחליט לעשות צעד אחד מעבר לשפת התהום, ולתת ללא נודע לשטוף אותי בכל עוצמתו.
כל השאלות מתפקסות מאחורי הדלת ומתנקזות לשאלה אחת גדולה שמנקרת אל מול עיניי - למה אני לא יכול לשחרר את אהובתי לחופשי? הרי מעולם לא לקחתי עליה בעלות, ותמיד ייחסתי לה חופש מלא להגשים את כל מי ומה שהיא. לפתע אני מבין שהיא לא צריכה להשתחרר, ולא צריכה שאשחרר (מה אני, רבין משחרר ירושלים?). מי שזקוק כאן לשחרור זה אני, מעצמי. לראשונה בחיי עליי להשתחרר מהכלא בו כלאתי את עצמי מאז שהייתי ילד.
את חוסר היכולת לבטא צער, את חוסר היכולת לבכות, את חוסר היכולת לחוש רחמים עצמיים – את כל אלו עליי לשחרר. אבל יותר מכל, אני חייב לשחרר את המשא שאני נושא לבדי מהיום שאני זוכר את עצמי. אני חייב לתת לעצמי את האפשרות לחלוק את הנטל הנפשי, את הצער שלי, את המכאובים, וכן, גם את אהובתי עם אנשים אחרים.
זיכרונות ילדות מציפים אותי. אירועים שבהם התמודדתי וניצחתי. אני נזכר כיצד למדה הנפש שלי את רזי המאבק, את היכולת להדחיק, להרחיק ולהקטין. לא למדתי מעולם לדבר. לדבר באמת. לדבר עליי. להגיד לעולם שכואב לי, שאני חלש. לבקש שיהיו איתי, שיתנו לי כתף להניח עליה את ראשי. אני רואה את אמי האמיצה נושאת את כל העולם על כתפיה, על ליבה, מנצחת הכול בדרך - אבל שותקת, וצער עצום מציף אותי. אני פורץ בבכי מר עליה. עליי. עלינו.
איך משחררים את עצמך? זה מרגיש לי כמו ללמוד ללכת מחדש, או ללמוד לראות. אפילו ללמוד להקשיב. להקשיב לעצמי בעיקר, אבל הפעם גם לדבר את הכול החוצה. אני יודע בליבי שנכון לי עוד צער גדול בדרך, שמחכה לי עוד מלחמה גדולה מול האני הישן שמאיים לדחוף אותי בחזרה למקום האדיש ההוא, חסר התחושות והפחדים. אבל אני לא חושב שיש דרך חזרה. כשאתה נופל לתהום, כוח הכבידה חזק מכל כוח אחר הפועל עליך. והפעם, לראשונה בחיי, אני נותן לעצמי ליפול.
זאת רכבת הרים מטורפת שנעה בין השלמה לבלבול. בין רגעים מופלאים, אדירים, כמו נגיעות אור מאלוהים בכבודו ובעצמו - ביני ובין אהובתי. את הלילות האחרונים העברנו בשיחות ארוכות לתוך הלילה. אני מדבר ללא הפסקה, עוצר לבכות, מתפרק ואז באופן פלאי חוזר לעצמי. אלו הם רגעים מדהימים של צחוק אדיר ושל תשוקה מטורפת. תשוקה להיות איתה, להרגיש אותה, לתת לה להיכנס דרך אותה דלת ולראות את עצמי החלש, מלא הפחדים, זה שכל חיי כל כך התעקשתי להסתיר.
אני בקרב חיי, הקרב נגד עצמי. נגד האני הישן ששולח אליי יד חזקה בתוך האפילה ומבטיח לי שקט נפשי. אני בוחר ליפול אל תוך הלא נודע, לתת לו לחבק אותי, ולהפוך אותו לחלק מחיי.
לטור הראשון: על ההחלטה לפתוח את הנישואים
לפנייה לכתב/ת 
