"הקושי לסלוח נובע מהחשש להיפגע מחדש"
פעמים רבות אנחנו מתקשים לסלוח באמת לבני הזוג שלנו, וממשיכים לשאת איתנו את פגיעות העבר. לרגל יום הכיפורים ביקשנו להבין אחת ולתמיד מניין נובע הקושי שלנו לסלוח, ואיך ניתן לפתור אותו כדי לבנות מערכת יחסים יציבה
אם ביום הכיפורים, על פי המנהג, מוחל האל לעוונות עמו בעבירות שבין האדם למקום, הרי שעל עבירות שבין האדם לחברו תושג כפרה רק לאחר מחילת החבר. כאשר מדובר במערכות יחסים קרובות, עם זאת, לא ניתן להסתפק בבקשת סליחה רק אחת לשנה, כי באופן אירוני יש לנו נטייה לפגוע דווקא באנשים שאנחנו הכי אוהבים. הדברים נכונים שבעתיים כאשר מדובר בחיים משותפים במסגרת מערכת יחסים זוגית, שמספקים לנו שפע של הזדמנויות לפגוע ולהיפגע.
למרבה הצער, הקרבה לאו דווקא מקלה על היכולת שלנו למחול לצד השני, ולעיתים אף מקשה. נראה שפעמים רבות אנחנו מתקשים לסלוח באמת לבני הזוג שלנו, וממשיכים לשאת איתנו את פגיעות העבר, ממש כמו פצע שלמראית עין הגליד, אבל השריטה הקטנה ביותר תגרום לו לדמם מחדש. לכבוד יום הכיפורים ביקשנו להבין אחת ולתמיד מאיפה נובע הקושי שלנו לסלוח, ואיך ניתן לפתור אותו כדי לבנות מערכת יחסים יציבה.
לפי הדר זוהר, מאמנת ומלווה נשים בתהליכי זוגיות במרכז גומא לאימון וגישור, מחילה לבן הזוג היא תהליך מורכב שיכול לקחת זמן. "לכל אחד יש קצב אחר לתהליך שמתרחש מהרגע שבו מישהו ביקש מאיתנו סליחה ועד שנסלח לו", היא אומרת. "זה שבן הזוג עבר תהליך עד שביקש מאיתנו סליחה בפירוש לא מקנה לו מדליה, והציפייה שאקפוץ עליו בצהלות למשמע בקשת הסליחה היא לא ריאלית. עבורו, בקשת הסליחה היא סוף התהליך, אבל אני עוד לא עברתי כל תהליך, כך שבשבילי היא רק ההתחלה".
למה אנחנו מתקשים לסלוח לבני זוג שפגעו בנו?
"הרבה פעמים אנחנו לא מוכנים עדיין לסלוח כי אנחנו רוצים להשאיר את הכוח בידיים שלנו, כך אני נוקמת בו בזמן שהוא מתפתל ומתייסר. זה גם סוג של טקטיקה – אני לא סולחת לו כי הוא לא שילם מספיק עד עכשיו. אבל הקושי המרכזי לסלוח נגרם מהפחד שלנו להיפגע שוב.
"יש נשים רבות שמדברות איתי על פגיעות שנובעות מחוסר התחשבות. למשל, אחת סיפרה שהיא ביקשה מבעלה להגיע איתה לאירוע משפחתי חשוב וזה ברח לו מהראש, כשזו לא הפעם הראשונה שזה קורה. היא לקחה את זה אישית למקום שלא אכפת לו ממנה, הוא לא אוהב אותה מספיק ומזלזל בבקשות ובצרכים שלה, וזה פתח תיבת פנדורה. אלו דברים קטנים שמצטברים, ומכיוון שהיא יודעת שהוא יעשה את זה שוב, היא בוחרת לא לסלוח כדי לשמור על מרחק".
גם נגה טמיר, מטפלת ויועצת זוגיות שפיתחה יחד עם בעלה, אריאל טמיר, שיטת טיפול "בשביל הזוגיות", רואה את הפחד להיפגע כסיבה שבגללה אנחנו אוחזים בפגיעות. "אנשים מחזיקים בפגיעות שלהם כהגנה. אם אזכור כל הזמן מה הוא אמר לי, אמנע מלהגיע למקום הזה בפעם הבאה. לעומת זאת, אם אוציא את זה מדעתי, אני עלולה שוב להיפגע. לכן אנחנו מתהלכים עם כל המשפטים שנאמרו לנו ומשתמשים בהם כשריון".
נגה מציעה לנקוט בפעולה מקדימה בכדי להימנע מסיטואציות מסוג אלה: "ברגע שמשתמשים בעבר, בקרובי משפחה, בעלבונות וכולי, יש מילת קוד שכשאומרים אותה צריך לעצור מיד את הוויכוח, לפני שהוא מסלים ומגיע למקומות מכוערים".
מדוע בעצם אנחנו צריכים לסלוח? למה שלא נגן על עצמנו מפני פגיעות עתידיות?
"הרבה פעמים כשאנחנו לא סולחים, אנחנו תקועים ומשמרים מצב משברי. לא מדברים על זה אבל יש מתח באוויר. תחושות הכאב, הכעס והתסכול מתעצמות והופכות לזעם, ואז אנחנו יורים עקיצות ואמירות של התחשבנות. ישנה תחושה של נקמה – אני בלעתי כפית של רעל וחיכיתי שהשני ימות. הרעל הוא התחושות הלא טובות אצלי, בזמן שהוא חי כרגיל: קם בבוקר, הולך לעבודה וישן. אבל אצלי, בפנים, התחושות רק מתעצמות".
"בנוסף לכך ישנה התרחקות. אם אני כועסת, לא נחשפת בפניו ומחזיקה את הרגשות האלה לעצמי, אני מייצרת מולו מרחק שלא מאפשר קרבה. כך, במקום שבני הזוג יתקרבו ויצמחו כתוצאה מהמשבר, נפגעת האינטימיות ביניהם. הם הופכים לאנשים שלא מדברים האחד עם השני. לכן, זה שפגעו בו צריך להבין שאם הוא לא סולח, הוא תוקע את הקשר ומייצר מרחק בינו לבין בן הזוג שלו".
אז מה צריך לעשות בכדי להיות מסוגלים לסלוח?
"המשימה הראשונה היא לסלוח לעצמנו", אומרת נגה. "כמו שקודם כל תאהב את עצמך כדי לאהוב מישהו אחר, ככה אתה צריך קודם כל לסלוח לעצמך כדי לסלוח לאחר. אם אתה עם הלקאות עצמיות, פחות תוכל לסלוח לאחר כי אתה רגיל לצבור את זה ולבכות על זה, ולא לשים את זה בצד – לא לעצמך וגם לא לבן זוגך. לעומת זאת, לאנשים שיודעים למחול לעצמם קל יותר לסלוח גם לבן זוגם.
"כמו כן, צריך להסכים לשחרר את ההיתפסות על המשפטים המעליבים שאנחנו אוחזים בהם כשריון והגנות. צריך לדעת לדבר על זה ולהגיד 'נעלבתי', או אפילו לכתוב לו שנעלבתי, בלי להתבייש. האוטומט התרבותי שלנו הוא שמי שמדבר על רגשות הוא אדם חלש, אבל זה הפוך. צריך חוזק כדי להגיד 'נעלבתי שקראת לי כך וכך ואני בטוחה שאתה מצטער', ולא ממקום מאשים באמצע מריבה, אלא בשיחה, ממקום משתף עם חמלה".
הדר מצידה מציעה לשנות את הפרשנות שאנחנו נותנים לאירועים שהעליבו אותנו. "צריך לעשות הרחקה, להסתכל על זה מבחינה אובייקטיבית ולהבין שזה לא קשור אליי. זה הוא ולא אני. היה אירוע ויש לי פרשנות שעוררה רגש ונוצרה תגובה. אם אני אומרת לעצמי שהאדם שמולי מזלזל בי פעם אחר פעם, אז אני תקועה ולא נמצאת במצב של הקשבה. רק אם אשנה את הפרשנות שלי אוכל להסתכל על דברים אחרת, בלי שהרגש שלי ינהל אותי".
אין כאן הטלת אחריות דווקא על הצד שנפגע?
"הסבירות שמישהו באמת מזלזל בך היא נמוכה. אני יוצאת מנקודת מוצא שאנחנו לא רוצים להרע אחד לשני, אבל לפעמים מתפלקים לנו דברים ואנחנו מצטערים עליהם באמת. זה קורה כי היה לנו עומס או בגלל שלא שמנו לב, ולכן יש לראות איך זה לא קשור אליי ולתת פרשנות אחרת, כי מרגע שאני אומרת שזה לא אישי נגדי אני יכולה לטפל בזה הרבה יותר בקלות. זה אומנם לא פשוט, אבל כל הרגל שאנחנו משנים הוא לא פשוט".
איך מתגברים על הנטייה לשלוף פגיעות מהעבר בזמן מריבה?
"את הקלף הזה אנחנו שולפים בזמן מריבה מכמה סיבות", מסבירה הדר. "אנחנו שולפים אותו כסוג של נשק משום שלא באמת סלחנו או שחשבנו שסלחנו אבל מסתבר שלא באמת, ובגלל שאנחנו מתאכזבים שוב מנושא אחר קרוב, שמעלה לנו אסוציאציות.
"הדרך להתגבר על כך היא לעשות הסכם, כמו חוזה זוגי, שאומר שאם סלחנו על משהו שקרה בינינו אז משאירים אותו מאחורינו ולא מזכירים אותו יותר. צריך להתייחס לזה כאל אוצר – עברנו משהו ביחד וזה קירב אותנו ברמת האינטימיות, וכעת עלינו להיות מסוגלים לסמוך על הצד השני שלא ישתמש בזה נגדי. מישהו שמרגיש שלא משנה מה, היא לא תסלח לו, זה מבריח. כי מה יש לי להתאמץ אם היא ממילא לא תסלח לי?
"כשמדובר בפגיעה חמורה, כמו במקרה של בגידה, אי אפשר פשוט לסלוח, לשחרר את זה ולעבור הלאה, כי זה מותיר חלל וצריך לראות איך למלא אותו. את צריכה לשבת עם עצמך ולרשום את רשימת הצרכים שלך, מה את צריכה מבן הזוג שלך, ולבקש ממנו, למשל, מחוות קטנות, חיבוקים, שתצאו יותר, או לבקש לעשות דברים עם עצמך כמו להתפתח וללמוד או ללכת לחוג. אי אפשר לשחרר ולהותיר ואקום בלי למלא אותו בתוכן, אחרת נשלוף את הקלף מהעבר בכל הזדמנות שנוכל".
