כיצד הפחד מדחייה מנהל לנו את החיים
בני האדם הם יצורים חברתיים מטבעם. תחושות של שייכות ואהבה הן כמו דשן לנפש שלנו, והמחשבה על דחייה חברתית יכולה לשתק אותנו. לא פלא שכל אחד מאיתנו מגיב אליה אחרת
בסקר מפורסם, שנערך כבר לפני שנים, הציגו לאנשים רשימה של חוויות מפחידות וביקשו מהם לדרג אותן. להפתעת החוקרים, הפחד למות לא דורג במקום הראשון. הפחד שזכה למקום הראשון היה בכלל פחד קהל. מפתיע? אולי בעצם לא כל כך. בני האדם הם יצורים חברתיים מטבעם. תחושות של שייכות ואהבה הן כמו דשן לנפש שלנו, והמחשבה על דחייה חברתית יכולה לשתק אותנו, פשוטו כמשמעו.
לצורך בשייכות יש שורשים אבולוציוניים חזקים. בעבר חיו בני אדם רק בקבוצות כדי לשרוד בטבע, כך שנידוי מהקבוצה היה כמו גזר דין מוות. גם אם היום המצב שונה ואנשים חיים לבדם במשך שנים, הנטיות הביולוגיות שלנו דוחפות אותנו להתכופף בפני לחץ חברתי, להשוות את עצמנו לאחרים ללא הרף כדי להעריך את תפקודנו ואת מקומנו במדרג החברתי ולהימנע מעיסוקים מעוררי בושה (כגון דיבור מול קהל), שיכולים לעורר את הפחד הקמאי הטבוע בכולנו מפני דחייה ונידוי חברתי.
למרות המרכיבים הגנטיים שכולנו נושאים סביב הפחד מפני דחייה, הסביבה החברתית שבה גדלנו יכולה להעצים או לרכך את הפחד זה עם השנים. סביבה הורית מזניחה רגשית, ביקורתית ונוקשה המעניקה אהבה מותנית פוגעת בחוויית העצמי המתפתח של הילד ונוטעת בו את ההרגשה שהוא לא "מספיק" כפי שהוא. גם חוויות טראומטיות יכולות לפגוע בתחושת העצמי וליצור פחד מדחייה או נטישה - התעללות פיזית, פגיעות מיניות והשפלה על ידי ההורים או על ידי הסביבה החברתית (למשל חרם).
בין אנוכיות לקבלת אישורים מתמדת מהסביבה
מאחורי הסיבה הרשמית של רבים מהפונים לטיפול מסתתר לא פעם פחד סמוי מדחייה ונטישה. הפחד הזה בא לידי ביטוי בצורות שונות ומגוונות, עד שבהתחלה כלל לא ברור כי הן קשורות לפחד הזה. אדם עם ביטחון עצמי רופף יכול לדאוג באופן סמוי או גלוי שבן זוגו יעזוב אותו, ומחשבות טורדניות בדבר נטישה אמיתית או דמיונית יכולות להפריע לו בקביעות.
מחשבות אלה יכולות לגרום לו לפעול בדרכים שונות כדי למנוע אפשרות של דחייה. דרך אחת לשעבד את עצמו בשביל האחר. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בהתעלמות מהצרכים, הרגשות והערכים של עצמו ובהתמסרות טוטאלית לאחר דרך פשרות, סיפוק צרכים או ניסיון נואש להפוך למה שהאדם האחר מצפה ממנו. מאחורי התנהגות זו מסתתרים בעצם תלותיות, הזדקקות לאחר וקושי להיות לבד.
אצל אחרים הפחד מדחייה יכול להצמיח אנוכיות שתגרום להם לחכות שהצד השני ייתן ויספק להם את צורכיהם, לפני שהם יעשו זאת בשבילו. עמדה כזו יוצרת ביטחון כוזב והרגשה של שליטה בקשר, אולם מאחורי חוסר הנתינה מסתתר בעצם הפחד להיפגע. על פי דרכם של אנשים אלה, כאשר אתה נותן פחות, אתה תיפגע פחות. בגלל הגישה הבלתי-מודעת הזאת, יש אנשים שאינם מסוגלים להתמיד בקשרים ונוטשים כל מערכת יחסים לאחר זמן לא רב, בדיוק כשנראה שהיא עומדת להיעשות רצינית. הם עושים זאת כיוון שעם העמקת הקשר יצוף ויעלה גם הפחד מדחייה החבוי בתוכם. כאשר איני יכול להכיל את חוויית הדחייה האפשרית, אני הופך אותה על פיה ודוחה אחרים עוד לפני שהם ידחו אותי. אנשים כאלה קופצים מקשר לקשר, ואינם מבינים למה הם מתקשים להישאר במערכת יחסים יציבה לאורך זמן.
לרבים מהסובלים מפחד מדחייה יש צורך עז לקבל אישורים מהסביבה והם רגישים למה שאחרים חושבים ומרגישים כלפיהם. למרות רגישות זו, הפרשנות שהם נותנים לסביבה היא מוטעית בדרך כלל, והם רואים ומרגישים דחייה גם במקומות ניטרליים שבהם אין שמץ של עוינות כלפיהם. כאשר אנו רגילים להסתכל על העולם דרך משקפיים של דחייה, אנו נראה בכל סיטואציה "הזדמנות" לשחזר את העבר שלנו, וההרגשה שלנו, גם אם היא נעימה לנו, לפחות תהיה מוכרת.
אצל אחרים אפשר למצוא גישה של "לא שם זין", אולם בתוך תוכם הם מפוחדים לא פחות מאלה שמחפשים אישורים. התחושה של "לא באמת אכפת לי" מאפשרת להם להרגיש עוצמתיים, גם אם באופן מדומה. אנשים המפחדים משיפוטיות וביקורתיות של אחרים מגלים לעיתים בהתנהגותם תופעה שאני קורא לה "הקושי לזרוח", או פחד מהצלחה. אנשים כאלה יכולים להכשיל את עצמם באופן לא מודע תרגע לפני שהם מגיעים לפסגה. הם חוששים לשים את עצמם במרכז, לזרוח ולממש את עצמם רק מהפחד הלא-מודע מביקורת, דחייה וכישלון.
כאשר אנו שמים את עצמנו במרכז, אין לנו ברירה אלא לשאת רגשות עוינים כגון חוסר פרגון, קנאה וביקורת מאחרים, בנוסף לרגשות שיכולים לעלות בתוכנו, כדוגמת אשמה על כך שתבענו לעצמנו את המקום שלנו בעולם. כניעה לפחד מהצלחה והליכה בתלם גם הן לא ממש עובדות, כיוון שהרצון לזרוח ולהתבלט לא ממש נעלם, והוא מתועל להתקפי כעס וזעם כאשר אנו לא מקבלים לעניות דעתנו את תשומת הלב הראויה לנו מאחרים. הנפש היא חיה מורכבת, ורצונות נסתרים בדרך כלל לא נעלמים, הם רק משנים צורה.
יש שלל התנהגויות אחרות שגם הן יכולות לנבוע מתוך הפחד מדחייה: פרפקציוניזם, קונפורמיזם והליכה בתלם, דחיינות, תחרותיות והישגיות מוגזמות, נסיגה מקשרים עם אחרים ועוד שלל תופעות אנושיות שיכולות לרמז על הפחד הקמאי שלנו מפני דחייה והישארות לבד. האמת היא שאי אפשר ממש להשתחרר מזה. מה שנטבע בנו גנטית וסביבתית יישאר לעד, אולם המודעות לכך יכולה לאפשר לנו הרבה יותר בחירה בהתנהגויות שמקדמות אותנו על פני כאלה שהרסניות לנו. החוקרת ברנה בראון, שהרצאותיה מופיעות בטד, טוענת כי "אם אנחנו רוצים לחיות ולאהוב בלב שלם, ואם אנחנו רוצים שהמגעים שלנו עם העולם יבואו ממקום של ערך, אנחנו חייבים לדבר על הדברים שמפריעים לכך - בראש ובראשונה בושה, פחד ופגיעות".
לקחת בעלות על הסיפור שלנו
בושה היא הדבר המרכזי שנמצא מתחת לפחד שלנו מדחייה ומנטישה. הפחד שיגלו שאני לא באמת שווה, מגניב או איכותי כפי שאני מציג את עצמי. שאני צ'ק ללא כיסוי, שהצלחתי לעבוד על כולם עד עכשיו, שעמוק בפנים אני לא מאמין בערך שלי ובזכות שלי להיות נאהב כפי שאני, על פגמיי וחולשותיי. הבושה היא רגש גופני, יש בה משהו שמרגיש כאילו צורבים אותנו בבשר החי. הבושה מציפה אותנו וגורמת לנו להרגיש קטנים, פגומים ואף פעם לא מספיק טובים. מה אנחנו עושים כשאנו מרגישים בושה? בורחים ממנה כמו מאש בכל מיני דרכים: נהיים אימפולסיביים ותוקפניים, בורחים ונמנעים, או נהיים נחמדים ומרצים. ככה אנו ממשיכים להימנע ממפגש אמיתי איתה פנים אל פנים.
הדבר הראשון שעלינו להבין בכל הנוגע לבושה הוא שככל שנימנע ממנה יותר ונדבר עליה פחות, כך נחווה אותה יותר. הבושה מלבלבת תחת מעטה של שתיקה וסודיות. כולנו מציגים מראית עין של שלמות ובכך רק מטפחים את הבושה שצומחת בין מה שאנו מציגים כלפי חוץ ובין חוסר המושלמות האנושית שלנו. אולם כדי להתגבר עליה, כדי לפתח חסינות מפניה, עלינו לנוע לכיוונה, להכיר אותה, לזהות אותה ולדבר עליה. איך? זה מצריך תרגול של הכרה בה ושהייה במחיצתה מבלי להימלט ממנה. אנו יכולים בהדרגה לפתח את היכולת לתת לה מקום ולדבר על הכאב שהיא גורמת, מבלי להכאיב בחזרה לאחרים בדרכים שונות שדיברנו עליהן.
אנו יכולים לקבל את הפגמים שהיא מנסה להסתיר ולקחת בעלות על הסיפור שלנו, המלא, זה שכולל גם את החלקים הפחות מחמיאים, האותנטיים, האנושיים והפגיעים שלנו. תחושת השייכות שאנו כה כמהים אליה לעולם לא תוכל להתעלות מעל לדרגת הקבלה העצמית שלנו. נכון, נדרשים לכך אומץ וחמלה לא מבוטלים כלפי עצמנו, אבל לפחות בדרך לשם אנו נקבל בחזרה את האותנטיות שאיבדנו במאמץ הסיזיפי לברוח מהבושה ומהדחייה.
רועי צור הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט ומטפל. מרצה במסגרת Funzing.
