היום שבו הפסקתי לקחת אותו כמובן מאליו
יש המון צורות לפרידות, אבל מה שבטוח זה שיש כאלו, והמון. אז למה אני מרשה לעצמי להתייחס ככה לאיש שלי? ולמה הוא מתייחס ככה אליי? מה יש בחיי הנישואים והזוגיות הקבועה שגורם לנו לתחושת ביטחון מופרזת כל כך?
הבוקר קיבלתי סטירה לפרצוף. לא פיזית, אבל יכול להיות שיותר כואבת. האיש שלי ואני התווכחנו שוב לגבי הנושא הקבוע שלנו של איזון בית ועבודה, והתרגזנו כל כך עד שהוא אמר שהוא ילך לעבודה ולא יחזור יותר, ואני הרגשתי כאילו קיבלתי סטירה לפרצוף או אגרוף לבטן. האמת? אני לא בטוחה כל כך מה קיבלתי, כי בתוך נהר הדמעות שהציף אותי, מיד התחלתי לחשב בהיסטריה איך אני מגדלת לבד בן 4 ותאומים בני 7 חודשים; איך אני מסבירה לבן הגדול למה אבא לא רוצה לחזור הביתה ולמה אני בעצם בכלל לא מוכנה לאפשרות הזאת. הרי כבר הרבה שנים אני יודעת שכדאי לחיות כל יום בבחירה מחודשת בחיים, בעצמנו וגם בבני הזוג שלנו, אז מתי הפסקתי לבחור? מתי התחלתי לקחת כמובן מאליו את הנישואים שלי?
זו, מסתבר, רק הייתה ההתחלה, כי כמה ימים אחר כך שוב היה לנו ויכוח דומה כי כולם בבית היו חולים בשלב כזה או אחר, והיה צריך להישאר בבית עם ילדים שלא יכולים ללכת לגן, ואני מצאתי את עצמי מכריזה שאם יש משהו שאי פעם יפריד בינינו, זה העניין הזה של האיזון (או חוסר האיזון) בין הבית לעבודה, ושאני גם חושבת שזה בלתי ניתן לגישור בינינו.
אמירה קשה, אני יודעת. אחר כך חשבתי לעצמי שהסיבה היחידה שהרשיתי לעצמי לומר אמירה כזו היא כי אני משוכנעת לגמרי שאנחנו לא ניפרד, ואז אני יכולה לומר מה שאני רוצה, גם אם זו אמירה קשה ולא נעימה, ומפחידה ובעייתית. אבל בעצם, זה לא באמת ככה, כי יש המון זוגות שמתגרשים. יש זוגות, כך שמעתי, שכבר כשעמדו בחופה היה להם ברור שזה לא "זה", ויש זוגות ששנה אחרי החתונה התגרשו ויש כאלו שרק אחרי שהביאו כמה ילדים פתאום החליטו להתגרש.
יש המון צורות לפרידות, אבל מה שבטוח זה שיש כאלו, והמון. אז למה אני מרשה לעצמי להתייחס ככה לאיש שלי? ולמה הוא מתייחס ככה אליי? מה יש בחיי הנישואים והזוגיות הקבועה שגורם לנו לתחושת ביטחון מופרזת כל כך? קודם כל, נראה לי שזה מתחיל במגורים המשותפים. העובדה שאנחנו תמיד שם, ביחד, בבוקר ואז בערב, וכך חוזר חלילה. שנית, רובנו מרגישים ממש בנוח אחד עם השנייה ולהיפך, וכשגרפצים, פלוצים, נחירות ודיבורים על יציאות הופכים לחלק מהתקשורת היומיומית (וטוב שכך, שלא תבינו אותי לא נכון), אז לא נשאר שם הרבה מסתורין.
מצד שלישי, יש את כל הדברים שעברנו ביחד - החתונה, הלידות, החגים והמשפחתולוגיה, החובות לבנק וחיפושי העבודה, התמיכה שהענקנו זה לזו, החברים המשותפים ומה לא. הרי יש משהו ב"ביחד" הזה שהוא כזה משמעותי, שבני זוג הרבה פעמים הם כמו ישות אחת עד שקשה כל כך למצוא איפה אני מתחילה ואיפה אתה נגמר. הסיבה הרביעית היא ביקורת. בזוגיות כולנו הופכים למבקרים הגדולים ביותר של בני הזוג שלנו, כשבעצם הכי פשוט זה המשפט שאומר "אם אתה רוצה לעשות את זה בעצמך - בבקשה, אבל אם אתה רוצה שאני אעשה את זה - תן לי לעשות את זה כמו שאני מוצאת לנכון".
הסיבה החמישית היא הציפיות - ככל שהזוגיות מתקדמת, אנחנו מתחילים לצפות לדברים מה"אחר המשמעותי" שלנו. מצפים שהוא יהיה שם בשבילנו, שיתמוך, שיקשיב ויכיל, שיעשה לנו מסאז' ברגליים ושיטפל בילדים, שיעמיס מדיח ויוריד את הזבל, והכי חשוב, שיבין אותנו גם מבלי שנדבר. אגב, עם השנים והחיים המשותפים, נראה לי שרשימת הציפיות הזו רק הולכת וגדלה.
להקליל את ערימת הציפיות המהלכת
אז מה עושים בעצם? איך מקלילים את כל ערימת הציפיות המהלכת הזו? איך מתמודדים עם הוויכוחים ואיך לא לוקחים את הקשר כמובן מאליו? קודם כל, חוש הומור. יש כל כך הרבה מצבים בחיים שיכלו להיות מייאשים ומעיקים, אך הפכו לנסבלים ואפילו משעשעים בגלל שהכנסנו לשם את ההומור שלנו. זה פשוט מדהים מה צחוק טוב יכול לעשות, ולא סתם יש מחקרים שאומרים שחוש הומור הוא התכונה הכי סקסית שיש. מעבר לכך וכמישהי שמאמינה שכל דבר טוב מגיע בזכות עבודה קשה, אז כן, אני חושבת שעל הקשר הזוגי צריך לעבוד. צריך וכדאי לתקשר ולדבר כמה שיותר, ולשתף גם במה שפחות נעים. צריך לדעת לקחת זמן זוגי לבד, בלי הילדים ובלי ההורים ובלי אף אחד אחר, סתם להיות ביחד בכיף. בין אם זה לצאת לסרט באמצע השבוע (בהנחה שמצליחים להרים את הראש מהספה בסלון), ובין אם זה לנסוע לאיזה סופשבוע רומנטי באיזה צימר בארץ. אבל זה בעיניי רק חלק אחד.
החלק השני והחשוב יותר, עוסק ביכולת לומר תודה, להעריך ולשמוח. זה משהו שאני מתרגלת כל הזמן, לא רק בהקשר של הזוגיות שלי, וזה לא פשוט בכלל, אבל כשמצליחים בזה, זה ממש כיף. להסתכל על האיש שלי ולשמוח באמת ומכל הלב על זה שאנחנו ביחד. לקחת לעצמי שתי דקות בכל יום כדי להסתכל עליו, אחרי שקילפתי ממנו את כל הציפיות, הכעסים והוויכוחים, להסתכל עליו כמו שהוא - האדם החמוד והמקסים שאיתו החלטתי לבלות את חיי, וליהנות מזה שהוא איתי ואני איתו. לשמוח על הדברים הנחמדים שהוא עושה למעני, ויש משהו אחד כזה לפחות בכל יום.
להודות לו, לעצמי וליקום על זה שאנחנו ביחד, כי בסך הכול, בסך הכול טוב לנו. גם ולמרות הוויכוחים והביקורות שיש מדי פעם, והציפיות (שיש כמעט כל הזמן), וכל המטלות הבלתי נגמרות, והעייפות כשיש ילדים קטנים והמינוס בבנק. זה המתכון שלי לאיך לא לקחת את הקשר כמובן מאליו. יש ימים שאני מצליחה ליישם את המתכון הזה, ויש ימים שלא ממש מצליח לי. אבל תמיד אני מנסה ותמיד אמשיך לנסות. כי זה ממש אבל ממש שווה את זה.
לפנייה לכתב/ת 
