ביחד שנה והקשר תקוע בדירות נפרדות
עזבי טבעת, עזבי את השעון הביולוגי שלי, לעבור לגור ביחד? לנסוע לחו"ל? להזיז משהו? מתי הוא מתכוון להניע את כל אלה? אני בת 37 והוא תכף בן 39, לא בדיוק ילד. למה הוא מחכה?
הלוואי שהיה קיים כזה ספר הדרכה פשוט לזוגיות, שהיה מחולק לשלב אחרי שלב, כמו הוראות הרכבה לרהיט מאיקאה. אני משוכנעת שלו היה קיים מדריך כזה, להרבה אנשים היה הרבה יותר קל בחיים הזוגיים שלהם. רק פותחים את הספר, תרים אחר העמוד הרלוונטי, ומבינים האם מערכת היחסים שלנו מתקדמת כהלכה או לא. אני מדמיינת את הספר הזה ליניארי אבל עם תקלות נפוצות, כמו ממה להימנע, ועל איזה שלב בקשר הזוגי לא כדאי לדלג.
בפועל, בניית קשר דומה יותר לקניית רהיט במקס סטוק, שמגיע בלי הוראות הרכבה ובלי אחריות. כל אחד לפי נקודת מבטו, הקצב הפנימי שלו, לחצי הסביבה והטראומות שהוא נושא מבית ההורים וממערכות היחסים הקודמות. המחשבה הזו, על הצורך במדריך, עלתה לי שוב כשנעמה ישבה מולי וגוללה את הזוגיות שלה עם דויד. זה התחיל כמו פרק סטנדרטי במדריך: היא היתה אז בת 36, הוא בן 38, והם הכירו באחת האפליקציות, נעמו זה לזו בדייט, נתנו לזמן לחולל בין לבבותיהם את הניצוץ, והנה, אופס, תכף הם יחגגו שנה ביחד. עד כאן נשמע סבבה, לא?
אז זהו, שנעמה ממש לא מרגישה ככה. היא טוענת מולי בקול שבור שאחרי ארבעה חודשים הקשר שלהם פשוט נתקע. הם ממשיכים להיפגש פעמיים בשבוע, מבלים כל סופ"ש ביחד, אבל בתכלס? שום דבר לא מתרומם. "עזבי טבעת, עזבי את השעון הביולוגי שלי", אמרה, "לעבור לגור ביחד? לנסוע לחו"ל? להזיז משהו? מתי הוא מתכוון להניע את כל אלה?". אני מאזינה לה ושואלת האם היא בכלל שוחחה איתו על כך אי פעם, ואז עולה ומתבהרת בפניי התמונה - נעמה מחכה. היא מחכה כי היא מאמינה בכל מאודה שאם היא תציע לו לעבור לגור איתה, הוא יילחץ ויברח.
היא מספרת לי שהיא זוכרת את סבתה "מרביצה" בה את תורת היחסים - "אף פעם אל תלחיצי גבר, תמיד תיראי כאילו אין לך ציפיות", ונעמה, התלמידה הטובה, מיישמת את העניין, בולעת את הרוק ומלבינה את שערותיה בעודה יושבת על הגדר ומחכה להכרזה שלו. יכול להיות שזה נכון, שעדיף להמתין. אבל היי, היא לא בת 22, וגם הוא כבר לא בדיוק נער.
אני פותחת את ה"מניואל" הדמיוני שלי על עמוד 51, "מעבר דירה - תקלות ועיכובים אפשריים". והנה, מופיעה שם התקלה המדוברת, "הקשר לא מתקדם למעבר דירה. הפתרון - דברו על מה מפריע לכל אחד לבצע את המהלך. פתחו הכול - חששות, פחדים, בעד ונגד". אחרי שאנחנו משוחחות על כך נעמה מבינה שאין מנוס מלדבר איתו על העניין. אנחנו מתרגלות את השיחה, מבינות איך היא תגיש לו את הנושא, בלי לתקוף או להאשים, רק לשאול אותו איך הוא רואה את הקשר, מה הצעד הבא והאם הוא רואה אותם גרים ביחד.
היא חוזרת אליי שבוע אחרי, ומספרת את קורות השיחה. אומנם היה לה קשה מאוד לפתוח את זה איתו, אך להפתעתה הוא קיבל את הדברים בחיוב. הוא אמר לה שהוא "לייט בלומר" ומעולם לא עבר לגור עם אף אחת, ושהוא ישמח לקדם את הקשר ולעבור לגור איתה, אבל עד עכשיו הוא לא ממש חשב על זה. הוא כן ציין שלפני כמה חודשים איזה חבר שאל אותו "מה עם לגור ביחד", והוא ענה לו בתמימותו החביבה שנראה לו שנעמה צריכה עוד זמן. היא מספרת לי את כל זה ומעט מתביישת. "אני פשוט טיפשה שלא דיברתי על זה עד היום. זה יכול היה לקרות מזמן. מההתחלה הוא סיפר לי שאין לו הרבה ניסיון בקשרים זוגיים, וראיתי כל מיני הוכחות לזה במרוצת הדרך, אבל אף פעם לא קישרתי את זה. תמיד קשרתי את זה אליי, שאולי הוא לא סגור עליי, לא אוהב אותי מספיק או לא רוצה להתקדם איתי בקשר".
כל עוד אין תקשורת, כל אחד מהצדדים משלים לעצמו את מחשבותיו של הצד השני. כשאנחנו עושים את זה וחושבים עבור האחר, לרוב נגיע למסקנות שהן לא לטובתנו. נעמה היתה בטוחה שהקשר לא זז כי היא לא מספיק טובה בשבילו, בזמן שדויד חשב שלנעמה טוב עם המצב, והניח שהוא ימתין עד שהיא תרצה לשנות את הסטטוס-קוו. כעת נעמה מבינה שקידום הקשר מונח על כתפיה.
אוף, לו היה את ה"מניואל" הזה, היה קל יותר לכל כך הרבה אנשים. בכל פרק, לכל תקלה, אני מדמיינת קודם כל תשובה אחת פשוטה. כמו כשמתקלקל מכשיר חשמלי, וקודם כל צריך לנתק ולחבר בחזרה לחשמל, כך גם בזוגיות - קודם כל לדבר, לשאול ועוד קצת לדבר. זה הפתרון ל 80% מהתקלות.
עדי קמחי היא מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
