הוא הציע לך להתחתן. את לא חייבת להסכים
אז הוא כרע ברך ושלף קופסה קטנה ויוקרתית. מרשים, ללא ספק, אבל זה באמת מובן מאליו שתסכימי? ואיך את יודעת בכלל שהוא הבחור הנכון עבורך ושאת הבחורה הנכונה עבורו? זהו, כנראה שאת לא יודעת. אז תעצרי רגע, חברה. לאן את ממהרת?
זה היה עוד אחר צהריים סגרירי כשישבתי במרפסת שבדירתי וגללתי בשעמום את האצבע על גבי פיד הפייסבוק שלי. בין עשרות הסטטוסים בלטה לה תמונה של מישהי בת גילי, שמציגה לראווה טבעת אירוסין מגונדרת, כמובן בצירוף הכיתוב "ברור שאמרתי לו כן!". הבטתי בתמונה ולא יכולתי שלא להזדעק - מה לעזאזל כל כך ברור כאן?
אני מודה שעדיין לא גיבשתי לגמרי את הדעה שלי בנוגע לנישואים, אבל אני כבר שנים אומרת לעצמי שאם וכאשר אתחתן, זה יהיה לגבר שאותו אוהב באמת, אחד שיאהב אותי לא למרות מה שאני, אלא בגלל. אחד שיאפשר לי להיות עצמי, שיגרום לי להיות הגרסה הטובה ביותר של מי שאני. אחד שאני ארצה להתחתן איתו כדי שאוכל להעביר את שארית חיי בניסיון להסב לו אושר כמו שהוא יסב לי. אני כמעט בטוחה שאת המשפט האחרון אני אשכרה אקריא לו בחופה.
אני תוהה אם הבחורות האלו שמתחתנות, במיוחד בגיל צעיר, באמת מקדישות לזה מחשבה. איך זה כל כך ברור שאת אומרת לו כן אם עדיין לא עברתם לגור ביחד בכלל? ולא, חמישה ימים בברצלונה זה לא נחשב. מה הם חמישה ימים של חופשה לעומת חיים שלמים של להתעורר וללכת לישון זה לצד זו? עדיין לא רבתם למשך שבוע ונאלצתם להמשיך לראות אחד את השני כי אין לכם לאן לברוח. עדיין לא התעצבנת עליו כשהוא השאיר את קרש האסלה למעלה, והוא עדיין לא כעס עלייך כשהענקת לו את "טיפול השתיקה". שלא לדבר על הקנאה, השגרה והשינויים שכל אחד מכם צפוי לעבור במהלך הדרך.
איך זה כל כך ברור שאת אומרת לו כן אם הוא לא באמת מכיר אותך? ולא, זה שהוא יודע בדיוק איך תגיבי בווטסאפ, איזה אימוג'י תשלחי בעוד דקה, ומאיזו זווית את נוהגת לצלם את הסלפי שלך, זה לא נקרא להכיר. הוא עדיין לא ראה את כולך, ואת לא ראית את כולו, ואיך אפשר באמת לאהוב את מה שיש מולך אם מדובר בחלקים מובחרים בלבד? גרוסמן כתב: "אני רוצה שתדעי עליי, שתדעי אותי במערומיי, בחישובים הקטנים שלי ובחרדות העלובות, ובטיפשותי, ובבושות שלי, ובקלוני". וזו אהבה בעיניי. לדעת הכול על הצד השני, ועדיין לרצות ולבחור להישאר.
אז הוא כרע ברך ושלף קופסה קטנה ויוקרתית. מרשים, ללא ספק, אבל זה באמת מובן מאליו שתסכימי? ואיך את יודעת בכלל שהוא הבחור הנכון עבורך ושאת הבחורה הנכונה עבורו? זהו, שכנראה שאת לא יודעת. אז תעצרי רגע, חברה. לאן את ממהרת?
הייתי מציעה לכל בחורה שנקלעה לסיטואציה הזו, שנייה לפני שהיא משיבה "אומייגאד, ברור!" בכזו קלות דעת, לא להיכנע לדיפולט ולבצע חשבון נפש קטן על ידי כמה שאלות. להסתכל עמוק לתוך הלב ולברר בינך ובין עצמך מה את באמת מרגישה. השאלה הראשונה שהייתי שואלת היא: "האם אני באמת אוהבת אותו?". השאלה השנייה שהייתי שואלת היא: "האם זה מספיק?", והשלישית - "האם אוכל לחיות בלי האיש הזה?"
הסופרת ברברה דה אנג'ליס אמרה שהאקט האמיתי של הנישואים מתרחש בלב. לא באולם, בכנסיה או בבית כנסת. זו הבחירה שאתם עושים - לא רק ביום נישואיכם, אלא שוב ושוב ושוב במהלך החיים המשותפים שלכם, והבחירה הזאת משתקפת באופן שבו אתם מתייחסים לבני הזוג שלכם. אני רוצה להאמין שהיא צודקת. אני רוצה לבחור.
