אמרתי לו שאם הוא לא ישתנה, אני עוזבת
אנחנו באים לקשר זוגי בציפייה שהאהבה תנצח הכול ושההרמוניה תשרור במעוננו - ואז נתקלים בפערים שלא ניתנים לגישור. אנו רוצים שבני הזוג תמיד יהיו שם בשבילנו כמו שחלמנו, ונדהמים לגלות שזה לא קורה. השאלה היא, האם יש דרך להיחלץ מהמצב הזה? ובכלל, איך משכנעים את בן הזוג להשתנות ולהתאים את עצמו לצרכים שלנו?
"אני רוצה לקום בבוקר ולראות שהבית נקי. שהצעצועים שהילדים השאירו בסלון חזרו למקום, שהכיור מצוחצח וריק מכלים. אבל אני יודעת שזה לא יקרה ושהוא לא ישתנה. לו זה לא מפריע שהבית לא מסודר ושיש אבק בכל מקום. הוא לא שם לב לזה, הוא כזה, ואני לא יכולה לסבול שמשהו לא עומד במקום. אוף. אנחנו כל כך שונים. אני לא מבינה איך לא שמתי לב לזה לפני שהתחתנו. לא מבינה איך התחברנו בכלל. אני צריכה שהוא יהיה יותר אקטיבי, שייזום דברים. אבל הוא כזה מנומנם. הפאסיביות שלו משגעת אותי! הוא, תני לו רק לשבת בבית ולקרוא עיתון, או לראות כדורגל בטלוויזיה. אני צריכה לצאת, לבלות, לפגוש אנשים.
"הוא אומר לי, 'מה את רוצה? אני בעל טוב, אני עושה כל מה שאת אומרת לי לעשות, ואת רק מקטרת. כל הזמן מאשימה אותי ורק רואה את השלילי'. זה נכון, אבל מה לעשות? אני מרגישה שהוא חירב לי את החיים, אז אני אומרת לו את זה בפרצוף. וכשאני חושבת שככה החיים שלי הולכים להיראות, אני נכנסת לייאוש. אני מרגישה שאני כלואה בתוך מצב שאי אפשר לשנות אותו. כל כך הרבה פעמים ניסיתי להסביר לו מה הציפיות שלי ממנו, והוא מבין אבל זה עובד לשבוע. אחר כך הוא שוכח כי זה לא באמת בראש שלו. קשה לחיות ככה ביחד, ואין לי מושג מה לעשות. כל יום אני מסבירה לו מה הוא צריך לעשות ואז הוא מתעצבן, ואז אני אומרת לו שנמאס לי ממנו ושאם הוא לא ישתנה ודחוף, אני לא יודעת אם אוכל להמשיך לחיות איתו. בזמן האחרון, מרוב שוויתרתי כבר על הכול, אני פשוט לא מדברת איתו יותר".
סדקים באידיליה הזוגית
מריבות זוגיות יכולות להיות מקור לסבל רב ולהוביל לתחושת חוסר אונים קשה, למבוי סתום ולהתחפרות של כל צד בעמדות שלו. ההתחפרות הזאת מביאה להתרחקות, לעיתים אפילו לנתק. ההתחלה נראתה אחרת, כמובן: אנו באים לקשר הזוגי בציפייה שהאהבה תנצח הכול ושההרמוניה תשרור במעוננו, ואז אנחנו נתקלים בפערים שלא ניתנים לגישור. אנו רוצים שבני הזוג תמיד יהיו שם בשבילנו כמו שחלמנו, ונדהמים לגלות שזה לא קורה. הם מסרבים להתלהק לתפקיד שייעדנו להם בחלום שלנו. אנו מגלים שהם בני אדם נפרדים ושהם לא בהכרח חושבים כמונו. זו התפכחות קשה וכואבת. ואז אנו מנסים לשנות אותם, להסביר מה נחוץ לנו ומה חשוב לנו, וכשזה לא עובד אנחנו מרימים ידיים ומוותרים, או שאנחנו נשאבים לריבים יום-יומיים. האם יש דרך להיחלץ מהמצב הזה? ובכלל, איך משכנעים את בן הזוג להשתנות ולהתאים את עצמו לצרכים שלנו?
קודם כול, אם יש דרך בטוחה לגרום לבן הזוג שלכם לא להשתנות, הרי שזה להאשים אותו. באמת, מדובר במתכון בדוק לפיצוץ, ולצערי, זו מלכודת שכולנו נופלים לתוכה, אבל זו אינה הדרך לגרום לאחר להשתנות, בעיקר לא בהעלבות או בהשפלות. אנשים מגלים התנגדות כשמפעילים עליהם לחץ ובוודאי כשמאשימים אותם. וכשמעליבים אותם - הם הופכים לנקמנים במיוחד. אז מה כן? האם אפשר בכלל לשנות אנשים? הדעה המקובלת היא שלא, כי כל אחד הוא אישיות ייחודית בפני עצמה. אבל אני רוצה להציע גישה אחרת: חשבו רגע על הילדים שלכם. יש ילד שלא משנה מה יעשה - תמיד יעצבן אתכם ויוציא מכם את הרע, ויש ילד שגם אם יתנהג בצורה שאינה מקובלת עליכם - תמיד תסלחו לו בחיוך. איכשהו הוא יודע להוציא את הטוב שבכם.
כלומר, למרות שאתם בעלי אישיות מסוימת, אינטראקציה של יחסים יכולה לחזק צדדים מסוימים בכם או להחליש אותם. ולמרות שאתם נוטים לדפוסי התנהגות קבועים, תפעלו אחרת לגמרי עם אנשים שונים. במילים אחרות, כשאנו חושבים על עצמנו ועל אחרים כעל תוצר מוגמר, יש בזה מידה של אמת, אבל זה לא לוקח בחשבון את העובדה שכולנו נמצאים כל הזמן במערכות יחסים עם אחרים, ומערכות יחסים הן דבר דינמי, משתנה. הן פינג-פונג של תן וקח. אנו מקבלים בחזרה לא פעם את מה שהשקענו. מלבד זאת, לכולנו צרכים רגשיים, וכשיש מי שיודע לענות עליהם, אנחנו נפתחים אליו ורואים אותו באור חיובי. או במילים אחרות, כשמישהו יודע להגיב לצרכים שלנו, מתעורר בנו רצון טוב כלפיו, ונרצה להתחשב גם בו. על כן, אם אנו רוצים לשנות את האחר לטובתנו, אנחנו צריכים לחשוב עליו ועל צרכיו.
במקום להאשים, דברו על הכאב
זוגיות היא מערכת יחסים סימטרית. ייתכן שאם אתם נמנים עם אלה שתמיד מתחשבים, ואין לכך הד בצד השני, או שאתם נמצאים במערכת יחסים נצלנית, יש מקום לשקול את המשך מערכת היחסים. אבל לרוב, אם אנחנו רוצים לגייס את הרצון הטוב של בני הזוג שלנו, כדאי שנתחיל ב"לראות" אותו או אותה: ניקח אחריות על התמונה הכוללת, נחשוב איפה אנחנו הם שלא עונים על הצרכים של בני הזוג שלנו.
אותה מטופלת שרצתה להתגרש מבעלה מצאה את עצמה אומרת לו מילים טובות (במקום הביקורת הרגילה) על איך שטיפל באימו החולה. למחרת, כששבה הביתה מאוחר מהרגיל, הבית היה שטוף, הכלים היו נקיים, והילדים היו כבר במיטה. כלומר, כשבן הזוג שלנו חש שאנו ערים לצרכיו, הוא מגייס רצון טוב כלפינו. זה כל כך פשוט, ובדרך כלל זה גם עובד. אנו מוציאים את הטוב מהאחר כשאנחנו קודם כול משתנים עבורו.
ועוד טיפ: אם כבר רוצים לשוחח על משהו רציני שמפריע לכם ושמחייב את האחר להשתנות, כעס הוא לא הדרך לגשת אליו. דברו דרך הכאב שלכם, הכאב שנגרם לכם. זה ישנה את האווירה לחלוטין. הכאב מעביר את כובד המשקל אליכם, בניגוד להאשמה ולכעס, ומנקה את האווירה מהאשמות. הכאב אינו מפעיל על האחר צורך להתגונן, אלא מפנה אותו להקשיב ולעיתים קרובות גם להזדהות איתנו.
ענת פרי היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית.
