התכוננו לוותר על הקשר כדי להציל אותו
כבר זמן מה שהקשר שלכם מאמלל אתכם ואתם תקועים במבוי סתום - אינכם רוצים להיפרד מחד, אולם גם אינכם יכולים להשאיר את המצב כפי שהוא מאידך. מה עושים? מתחילים להתמודד עם הבדידות הקיומית
אנשים רבים פונים לטיפול לאחר שהם נקלעים למבוי סתום בזוגיות שלהם. מצד אחד, מערכת היחסים מאמללת אותם, אם זה בגלל התנהגות מסוימת של בן הזוג כלפיהם (בגידה, קרירות רגשית, ריחוק וכדומה), או שזה בגלל פחדים שלהם, אמיתיים או דמיוניים, שנוגעים בנטישה או דחייה שלהם על ידי בן זוגם. מצד שני, נראה כי המצב לא עומד להשתנות, אם זה בגלל חוסר התייחסות מספקת שלהם לבעיה, חוסר היענות של בן הזוג לבעיה, או שהניסיונות שנעשו עד כה להציל את הזוגיות היו עקרים ולא הביאו לשינוי המיוחל. מצב כזה יכול להימשך הרבה זמן כאשר הצד הסובל נושך שפתיים ומתלבט כיצד לנהוג. הוא אינו רוצה לאבד את הקשר מחד, אולם הוא גם לא רוצה להשאיר את המצב כפי שהוא מאידך. לפני שאני מציע פתרון אפשרי למלכוד הזה, אני רוצה לקחת אתכם לסיור קצר בנבכי הפילוסופיה האקזיסטנציאלית.
"אלחם על זכותי לוותר על החופש שלי"
כבני אדם, הייתה לנו מאז ומתמיד גישה אמביוולנטית מאד כלפי החופש שלנו. מצד אחד, משחר ההיסטוריה אנחנו נלחמים בחירוף נפש להשיגו, אולם מצד שני, אנו נקפוץ על כל הזדמנות לוותר עליו, וזאת בכדי לא לעמוד אל מול החרדה המשתקת הנובעת מלקיחת אחריות מלאה על חיינו. אני פוגש את זה יום-יום בקליניקה, כאשר אנשים פונים אליי ואומרים לי "תגיד לי מה אני צריך לעשות", כאילו שאני או מישהו אחר יודע יותר טוב מהם מה נכון להם לעשות.
זאת לא הדרך היחידה שאנו נוקטים בה בכדי להעביר את האחריות על חיינו למישהו או למשהו אחר. במהלך חיינו אנחנו עושים המון דברים אחרים בכדי להסיר את האחריות מאיתנו מבלי בכלל להיות ערים לכך. אנחנו בונים לעצמנו כללים שונים (או סדר יום עמוס) ואז מקיימים אותם באדיקות ומכפיפים את עצמנו אליהם, כאילו שאנחנו לא היינו אלה שניסחו אותם מלכתחילה. אנחנו מאמינים בגורל, באמונות טפלות ובמיסטיקה, או במנהיג "כל יודע" שאמור להחליט בשבילנו. אחרים ממעיטים בערך הבעיות שלהם בכדי שלא יצטרכו להתמודד איתן, טומנים את הראש בחול, או מאמינים כי הדברים נגרמים להם על ידי גורמים "חיצוניים" שאין להם עליהם שליטה.
גם כשאנו קרובים מאד לאחרים, תמיד נשאר פער שאינו ניתן לגישור, מה גם שכל אחד מגיע לעולם לבדו ויוצא ממנו לבדו. קשרים עם אחרים יכולים להקהות משהו מתחושת הבדידות הקיומית, אולם כל מי שמנתב את חייו על פי קולו ומצפונו הפנימי, מכיר את התחושה שגם אם יש לו שותפים לדרך שמספקים לו אהבה ותמיכה, הוא זה שנושא באחריות הבלעדית על חייו, והדרך היא שלו ורק שלו.
להתמודד עם הבדידות הקיומית
אם כך, הפתרון למלכוד שהצגתי בתחילת הטור עובר דרך הפרדוקס הבא: רק אם אדם מוכן לוותר על הקשר, הוא יוכל להציל אותו. הפחד מפני בידוד קיומי הוא הכוח המניע מאחורי ההישארות במערכות יחסים רבות. אם אנחנו אפופי חרדה מפני תהום הבדידות, אנו נאחז בבן הזוג שלנו בכדי לא ליפול לתהום זו. אנחנו נעדיף להישאר במערכת יחסים רעה או בינונית רק בכדי לא להישאר לבד, ובכך נחסום את הדרך לאפשרות לחיבור עמוק ומשמעותי עם בן זוגנו. רק אם אדם מוכן להתייצב לקרב על הזוגיות שלו מתוך עמדה נפשית של "יהיה מה שיהיה", כלומר להיות מוכן לאבד את הזוגיות שלו, הוא יפתח את האפשרות לתיקון עמוק ואמיתי של מערכת היחסים שהוא מעיד שאיבד בעצם כבר מזמן. בכדי שנוכל להגיע לקרב על הזוגיות מתוך עמדה נפשית זו, אנו צריכים להפנים שהקונפליקט כאן הוא בין המודעות לבידודנו לבין הרצון שלנו בקשר, בהגנה ולהיות חלק משלם גדול יותר מאיתנו.
כאשר אדם מתיידד עם בדידותו הקיומית, הוא מבין גם שהוא זה שייצר את מערכת היחסים שהוא נמצא בה, והוא זה שיכול לצאת ממנה מבלי לחשוב שעולמו ייחרב עליו. הפסיכואנליזה הקלאסית - גם היא עוסקת רבות בנושא הזה, אולם מזווית התפתחותית. כלומר, בתנועה ההתפתחותית של התינוק ממצב של סימביוזה עם האם למצב של נפרדות ואוטונומיה. אם אדם אינו מסוגל לסבול את חוויית הנפרדות שלו או להתמודד איתה בהצלחה, ברור שהוא גם לא יוכל לשאת את בדידותו. עקב כך המחשבה על עזיבת מערכת יחסים גרועה בשביל אחרת תראה לו כל כך מאיימת, עד שהוא יהיה מוכן לשאת כל סבל בתוך מערכת היחסים הנוכחית, ולו רק כדי שהוא לא יצטרך לפרקה חלילה או לטלטלה בכדי לנסות ולתקנה.
אם אני כל כך מפחד מהאפשרות שאשאר לבד, בטח ובטח שלא אפגין אסרטיביות, אתנהג באופן אוטונומי או אדרוש משהו מבן זוגי שיכול לאיים על מערכת היחסים שלנו, ולפיכך גם לא אוכל להצילה. אדם שאוהב את עצמו צריך להתנהג באופן שהוא עצמו יוכל להעריך. אם אדם מתנהג באופן שהוא יודע שמזיק לו או שגורם לו לא לכבד את עצמו ואת צרכיו, מדוע אם כך הוא מצפה בכלל שבן זוגו יעריך אותו?
אדם אשר לוקח אחריות על חייו ועל הקשר שבו הוא נמצא, בסופו של דבר גורם לכך שבן זוגו יעריך אותו דווקא יותר ולא פחות, למרות מה שפחדיו מספרים לו. לפיכך, השלב הראשון לשנות את הקיפאון במערכת היחסים הוא להבין שהאחריות לשינוי מוטלת קודם כל עלינו ולא על בן זוגנו. השלב הבא הוא להבין ששינוי אומנם מפחיד מאד, אך בסופו של דבר אפשרי.
אנשים חושבים על אסונות שונים שיכולים לקרות להם אם הם ייקחו אחריות ויידחפו לשינוי, אולם אסונות דמיוניים אלה כגון הישארות לבד, פוגעים ברצון וביכולת לעשות את השינוי. חלק ממה שעושים בטיפול הוא לנסות ולדמיין יחד את השינוי בהתנהגות של המטופל, ולחשוב על דרכים שונות להתמודד עם תוצאות אפשריות שהוא רואה אותן כהרות אסון. בדרך כלל, אסונות אלה לא יתרחשו, וגם אם כן, האדם רואה שפחדיו גדולים מהמציאות, וברגע האמת יהיו לו את הכוחות להתמודד איתם, אם וכאשר הם יקרו.
רועי צור הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט – עוסק בטיפול פרטני, זוגי וקבוצתי. מרצה במסגרת "Funzing".
