משולש של כאב: זוגיות עם אלמנת צה"ל
נשים ששכלו את בני זוגן ומצאו אחר כך זוגיות חדשה תיארו זאת כשתי אהבות, שלכל אחת מהן חדר נפרד בלב. גם בני הזוג החדשים רואים את עצמם בדרך כלל כחלק ממשולש רגשי. איך מתמודדים עם המורכבות? קודם כל לומדים לאפשר ונזהרים ממלכודת האידיאליזציה
הם הכירו כשהיו בני עשרים והחליטו להתחתן קצת אחרי ששניהם יסיימו את התואר. החיים היו טובים והם ניצלו היטב את תקופת הלימודים. טיילו בעולם ואספו הרבה מאוד חוויות, תמונות ומזכרות שסגורות בארגז האסור בארון. קבורים שם עוד כמה זיכרונות כמו הדרגות שלו, מספר מכתבים ששלח אליה קצת לפני שנהרג, וטלפון ישן שמכיל את אלפי הסמסים ששלחו האחד לשנייה. רסיסים מחיים אחרים, חיים שהתפרקו שלוש שנים לפני שהכרת אותה.
החלטתם לעבור לגור ביחד. היא אלמנת צה"ל, לא מפורסמת מדי. בעלה היה מפקד נערץ. כזה שכתבו עליו עשרות כתבות בעיתון אחרי שנהרג. אדם שגם הרמטכ"ל וגם אלוף הפיקוד הסכימו שלו היה נשאר בחיים היה מגיע הכי רחוק שאפשר. הגעת לאזכרה הקודמת שלו. בפעם הראשונה הבנת לצד מי היא חיה. הסיפורים ששמעת מהחיילים שלו (חלקם בחיים בזכותו) תופסים עכשיו ממדים ענקיים בראשך, בזמן שאתה מרגיש הכי קטן שיש. כן, אתה אומנם בחיים, אבל אינך מיתוס או אגדה וכנראה שלעולם לא תהיה.
כשאנחנו מאבדים אדם מתחיל תהליך של אבל. אם בהתחלה פרויד הגדיר את תהליך האבל ככזה שאמור להגיע אל סיומו, כיום אנחנו מבינים (האמת היא שגם פרויד הבין את זה לאחר שאיבד את בנו) שזהו תהליך שנמשך לאורך כל החיים. מקובל להתבונן על התהליך ככזה שנע בשני מסלולים - הראשון הוא מסלול התפקוד. במסלול הזה אנחנו נעים מהר מאוד. אנחנו חוזרים לעבודה, חוזרים לחיים ולבסוף חלקנו גם ממשיכים הלאה לאהבה וזוגיות חדשה. לצד זה קיים המסלול השני - מסלול הקשר עם המת. זהו מסלול שלא מסתיים לעולם. כל עוד אנחנו בחיים, אנחנו מנהלים סוג של מערכת יחסים עם האדם שאיבדנו.
אלמנות צה"ל רבות בוחרות - ובצדק - להמשיך את חייהן. לאחר ההלם והאובדן מגיע השלב שבו חלקן חשות מוכנות להכיר אנשים, להתאהב ולעיתים גם להינשא. בניגוד לפרידה הרווחת בזוגיות, הפרידה במקרים אלו היא לרוב פתאומית, לעיתים קרובות היא מתרחשת ממש בשיא הלבלוב של הקשר והיא תמיד-תמיד טראגית.
בואו נתבונן בחלק מהמאפיינים של קשר זוגי לאחר אובדן בן הזוג בנסיבות ביטחוניות, כפי שהן משתקפות בחלק מהמחקרים שנערכו בנושא. המאפיין הראשון הוא התחושה של "ביגמיה פסיכולוגית". הכוונה במקרה זה היא התחושה שהקשר הרגשי מתנהל בשני ערוצים. מצד אחד, ישנה אהבה לבן הזוג הנוכחי, ומצד שני, ישנה אהבה וגעגועים לבן הזוג שאבד. זוהי סיטואציה מבלבלת עבור בן הזוג החדש וגם עבור האישה. הרי איזו זכות יש לכל אדם, גם כבן זוג, לבוא ולבקש מבת הזוג שלו להעלים מנפשה את רישומו של בן זוגה הקודם? וגם אם נדרוש, זה לא באמת בר ביצוע.
המעניין הוא שבמחקר שנערך באוניברסיטת אריאל בקרב אלמנות צה"ל רובן תיארו מצב שבו האהבה עבור האחד לא מפחיתה במאומה מהאהבה עבור בן הזוג השני. רובן תיארו זאת כשתי אהבות שלכל אחת מהן חדר נפרד בלב. מצד שני, במחקרים אחרים נמצא כי בני הזוג החדשים רואים את עצמם כחלק ממשולש רגשי. נראה כי זהו הפער המרכזי שעליו יש לגשר כאשר מנסים להתמודד עם קשיים בזוגיות מהסוג הזה.
המרחק מהדמות הקונקרטית של האדם שאיבדנו מקהה את הזיכרונות. מנגנון האידיאליזציה עובד מצוין ככל שאנחנו מתרחקים מהאובדן עצמו, עד שבהמשך דמותו של המת לובשת ממדים אידיאליים שאולי לא תואמים את דמותו המציאותית אך בהחלט תואמים את הרישום שלו בנפשנו. אובדן צבאי עשוי לייצר אידיאליזציה נוספת - לפתע האדם אינו רק בן הזוג אלא גיבור. כזה שאנשים חבים לו את חייהם, ומחנכים אנשים אחרים למורשתו. אלו נעליים גדולות מאוד עבור בן הזוג החדש.
לצמוח מתוך המתח
לצד דמותו של בן הזוג, גם זיכרון החיים איתו מתעמעם. החוויות שנותרו רשומות בנפש הן החוויות הטובות. קשיי היומיום מתגמדים ונמחקים. לפתע בן הזוג החדש נאלץ לעמוד בסטנדרטים שלא בהכרח אפשרי לאדם חי לעמוד בהם. הציפיות (שלעיתים נמצאות רק בראשו של בן הזוג החדש) עשויות להיות קשות ולא ריאליות. כאלו שיצרו הרבה יותר מתחים מאשר הפריה של הקשר. בואו נחשוב על כמה אופציות לצמוח בתוך קשר מהסוג הזה:
1. למדו לאפשר – הרבה אלמנות צה"ל בוחרות להשאיר את שם משפחתן הקודם. חלקן אפילו בוחרות להמשיך ולענוד טבעות נישואים או תכשיטים שקיבלו מבני הזוג. העצה שלי היא לכבד את זה ולאפשר את זה.
2. למדו גם לכבד את המרחב האישי – כבדו את הזיכרונות האחד של השני ואת החולשות והקשיים שלכם. חשבו האם יהיה נכון לחשוף במסגרת הזוגית את כל מאפייני הקשר הקודם. כאשר אתם מתלבטים, גששו בעדינות האם זהו נושא שבן או בת הזוג הנוכחיים יהיו מעוניינים לשמוע עליו.
3. דברו לפני אירועים חשובים - לעיתים אירועים כמו ימי זיכרון גורמים לריחוק. נהלו שיחה כנה ופתוחה לפני הימים האלה. בדקו מהן הציפיות האחד מהשני. האם מבחינתך זה בסדר שהיא תיפגש לבד עם כמה מחבריו והאם מבחינתך זה בסדר שהוא יגיע איתך לבית הקברות.
4. בנו את הקן שלכם ביחד – זכרו שהמטרה שלכם היא לבנות קן משותף. הבית שלכם מושפע גם מהעבר. קחו אותו בחשבון ותנו לו מקום של כבוד. זוהי הדרך היחידה שבה שניכם תרגישו שאתם באים לידי ביטוי.
5. היזהרו ממלכודת האידיאליזציה – אידיאליזציה היא תהליך טבעי, אבל גם כזה שיכול לכלוא אותנו בתוך ציפיות לא ריאליות ובמעגל אינסופי של קשיים. לעיתים צריך לשוחח (האחד עם השנייה או בטיפול) ולבחון האם האידיאליזציה גורמת לנו להעמיס ציפיות לא ריאליות על הקשר.
חלקן הגדול של אלמנות צה"ל בוחר להמשיך לאהוב גם לאחר האובדן. זה קשה לשני בני הזוג. זה מצריך רגישות אדירה ואורך רוח. באהבה שלאחר האובדן טמון גם התיקון וטמונה ההתאוששות מהסבל. הפסוק הנפלא ביותר בתנ"ך מבהיר זאת היטב: "על כל פשעים תכסה אהבה".
קובי תורג'מן הוא עו"ס קליני ופסיכותרפיסט
