בחיים לא אוכל לחלוק אותך. אתה שלי
זו קנאה ששורפת מבפנים. אני לא מכירה את עצמי בצורה הזאת, והפעם זה בוער בי ומטריף. אני רוצה שהוא יהיה שלי. אני רוצה לדעת שהוא שלי ורק שלי, ושכל העולם ידע שהוא שלי, ושאף אחת לא תיגע לי במה ששלי
יום לפני יום ההולדת שלי ואני שוכבת על שפת הבריכה עם החבר הכי נאמן שלי, הטלפון. השמש כבר דועכת, והאמת שגם אני. זו השעה הזו ביום שגם הרדיו מוריד הילוך, ומתחיל לנגן שירים של שקיעה. הכול רגוע פה חוץ ממחול שדים שמתחולל אצלי בראש. אני מנסה בכל הכוח לגרש את המחשבות וגם מנגבת בחשאי איזו דמעה סוררת מהלחי, שלא יראו עליי שבכל חגיגת יום ההולדת הזו גם קצת עצוב לי. אחרי שהמחשבות יגורשו אולי תחזור אליי השמחה הפנימית, זו שהייתה אמורה להציף אותי במקום שמדמה עצמו לגן עדן עלי אדמות.
צפצוף בנייד. הוא מסמס לי סלפי. נראה שחשבתי עליו מספיק חזק כדי שהוא ישמע זאת בראשו ויגיב. לא חוכמה. אין דקה שאני לא חושבת עליו. יש גברים ששולחים לך סלפי של איברי גוף מוצנעים כשהם חשופים לראווה, ניסיון עקר לגרות ולהשוויץ. ויש אותו - סלפי עם משקפי שמש ברכב, ואני נמסה כמו גלידה ביום קיץ חם. סלפי של תווי פנים קשוחים, עצמות לחיים זוויתיות. יופי גברי במיטבו. "אתה יודע שאתה הגבר הכי יפה בעולם?", אני לא עוצרת את הלשון שלי ונכנעת לכנות. זה די פשוט, כשיש לך הרבה יין בדם ושום דבר להפסיד.
תחושת הקנאה מעבירה אותי על דעתי. אני בקשר לא מחייב עם בחור שאני לא מסוגלת לחלוק. זו קנאה של גחלים לוחשות. זו קנאה ששורפת מבפנים. אני לא מכירה את עצמי בצורה הזאת, והפעם זה בוער בי ומטריף. אני רוצה שהוא יהיה שלי. אני רוצה לדעת שהוא שלי ורק שלי, ושכל העולם ידע שהוא שלי, ושאף אחת לא תיגע לי במה ששלי. אני רוצה גם להעלים את כל הנשים בטווח הגילאים של עשרים עד ארבעים מהעולם.
חבר שנשוי בנישואים פתוחים ניסה להסביר לי שאני לא יכולה לדרוש בעלות, ושעליי להבין שהבנאדם חופשי בדיוק כמוני. אבל הוא טועה. אני בכלל לא חופשייה. אני כבולה לגמרי. ניסיתי לחתוך את שרשראות הקשר הזה יותר מפעם אחת. כבר חצי שנה שאני חותכת וחוזרת וקושרת. יומולדת זה זמן של חשבון נפש, והחשבון פשוט – כל עוד טוב לי איתו יותר מאשר בלעדיו, אני נשארת. מה גם שהנפש שלי כבר שבעה מניתוקים. אין לי ספק שעם כל הקושי של להיות בקשר עם בחור שמפלרטט עם כל מי שזזה, לנתק אותו באופן מוחלט מחיי ירגיש כמו לקחת רכבת ישירה לגיהינום.
מלכודת עכברים מתוקה
אז אני קושרת ונקשרת, וגם משקרת את עצמי שאני יכולה להיות איתו ככה, עד שיגיע המחליף. הרי לא משנה כמה אנסה לצאת עם אחרים, הבחור הסורר הזה מפיל אותי ברשתו. אני מהרהרת בו והגעגועים מכרסמים בי כמו עכבר אפור ומעצבן. אני כל כך רוצה לתפוס את העכבר הזה ולשחרר, אבל בינתיים זו רק אני שנופלת למלכודת, וזה קורה לי פעם אחר פעם אחר פעם. ואולי העכבר הזה הוא אני. אולי את עצמי אני צריכה לשחרר, אבל השדים בראש אומרים לי "את איתו עד המוות", כך שאין אופציה אחרת. אני לא זזה מכאן. אשב לי בתוך מלכודת העכברים ואסתפק בפירורים שהוא נותן לי. הפירורים של העוגה הכי טעימה שאי פעם אכלתי.
כשמדובר בעוגות, אני הרי אף פעם לא אוכלת פרוסה שלמה. ביס פה, ביס שם, פירורים. וזה עדיף. עדיף לאכול פירורים נטולי מצפון מאשר סנדוויץ' עבה מלחם מלא, משביע ככל שיהיה. אפשר להגיד שבמודע אני בוחרת להישאר רעבה. "גוף רעב מרגיש קיים", אמר דודו טסה, הגדול מכולם, וצדק. הרעב יוצר בי תשוקה לעוד. אני אף פעם לא מספיק מלאה. תמיד קלילה ובהיכון, מוכנה לביס הבא.
אז אני אשב לי במלכודת שלי, עד שהוא יביא את המפתח ויאמר – "אני משחרר אותך. יוצא לך מהחיים. לעולם לא אוכל לתת לך את מה שאת מבקשת. קחי, צאי, קדימה. תני לעצמך צ'אנס". אבל אני גם אשב לי במלכודת ואקווה שהוא יאבד את המפתח. שהוא לא יכול לשחרר אותי ממנו לעולם. אלא אם יבוא גבר אחר ויציע לי עסקה משתלמת יותר, כמו עוגה שלמה שלא משמינה, כזו שאוכל להתענג עליה בלי ייסורי מצפון ואשמה.
נראה לי שאשב לי במלכודת לנצח. אשב לי שם ואקווה שהוא יבוא לשבת איתי גם. רק אני והוא. ואני אוכל ממנו לשובע, והוא לא יקיא ממנת היתר שלי. ויהיה בסדר במלכודת ששנינו נקלענו אליה. ואולי יהיה לנו נעים, והמלכודת תהיה לנו בית. והבית יביא עוד עכברים.
