הפרדוקס שהופך זוגות לאומללים בחיי הנישואים
אנו שואפים להפוך את בן זוגנו למוכר, רגיל ומשעמם, וזאת כדי שנוכל לשלוט בו ובכך לענות על הצורך החשוב ביציבות ובטחון. אך כשאנו מפעילים שליטה רבה מדי, אנו נהיים נוקשים, חסרי תנועה וספונטניות, ולפיכך משעממים. במובנים רבים אנו יוצרים את הכלא הבטוח של עצמנו, ואז מתלוננים על הכלא שמוסד הנישואים הביא עלינו
ילד שמתחיל ללכת מתרחק בהדרגה מאמו. הוא עוצר, מביט לאחור כדי לוודא שהיא עדיין שם, ומתרחק עוד קצת עד שלבסוף הוא חוזר אל זרועותיה. התנועה הזו בין גילוי העולם, הליכה אל הלא-נודע והרפתקה לבין חזרה אל הבטוח והמוכר, מלווה אותנו לאורך כל החיים. בטחון והרפתקה הם שני צרכים בסיסיים וחשובים הנובעים ממניעים שונים, ונוטים למשוך אותנו בכיוונים שונים.
גם בתוך קשר זוגי שני צרכים אלה משחקים תפקיד חשוב: הצורך בהרפתקה בא לידי ביטוי בחיים הרומנטיים שלנו, באי-הוודאות שאופפת אותם, במפגש עם הלא מוכר, השונה והמרגש. הצורך בביטחון בא לידי ביטוי בחיים זוגיים יציבים, שקטים ובטוחים, בקרבה אל בן הזוג כעוגן של חיינו כפי שהייתה אימנו בילדותנו.
בין הרפתקה לביטחון
יש אנשים הנוטים יותר לכיוון ההרפתקה ויש כאלה הנוטים יותר לכיוון הביטחון, אולם החיים הרגשיים שלנו זקוקים לשניהם באותה המידה. האתגר הגדול של הזוגיות הוא לשלב בין השניים במקום להכריע ביניהם. כאשר אנו לא מצליחים לשלב בין השניים, אנו מפצלים ביניהם בדרכים שונות: קחו למשל אדם שחי חיים זוגיים יציבים ובאותו הזמן עסוק בלרדוף אחר מאהבים מחוץ לקשר. או להפך - אדם שעסוק בכיבושים בזמן שהוא עורג לזוגיות יציבה. יש מי שחי חיי הוללות כל שנותיו כרווק, מתחתן ואז הופך ברגע לאדם מיושב. במקרה הזה הצורך בהרפתקנות אינו נעלם, אלא פשוט יורד למחתרת לתקופה או שוכן במעמקי הדמיון. מסיבותיו שלו הוא בוחר לשמור על הצורך בהרפתקה חבוי.
יש להבין שאנו משלמים על הפיצול הזה ביוקר, כיוון שהיכולת לשלב בין שניהם היא קריטית בכדי לשמר חיים רומנטיים ארוכי טווח ולמנוע שחיקה ביחסים. בדרך כלל, כששומעים או קוראים על שחיקה בזוגיות, קיימת נטייה להאשים גורמים חיצוניים שלא בשליטתנו כדוגמת: סטרס, הורות, ודאגות פרנסה. הדעה הרווחת היא שהתרגלות ושעמום מקורם בירידת רמות הדופמין במוח, שהוא החומר הגורם לתחושת ה"היי" בתקופת ההתאהבות. ויש עוד הסברים רבים כגון: "האידיאליזציה היא אשלייתית וילדותית מטבעה, ומפנה את מקומה לחברות", או "אנו לא נועדנו להיות בזוגיות אחת כל החיים".
גם אם יש אמת בכל אחד מההסברים הללו, הם אינם מספרים את האמת כולה. הרומנטיקה אינה נוטה להידלדל רק בעצמה, אלה אנו שמשקיעים מאמצים רבים בדלדולה. דעיכת הרומנטיקה במערכות יחסים ארוכות טווח והפיכתן למדשדשות וחסרות חיות, היא לא רק תוצאה של גורמים חיצוניים, אלא גם אינטרס סמוי שלנו שאותו אנו מקיימים בדרכים שונות, ואני אסביר: ככל שמתהדק הקשר הזוגי ומעמיקים יחסי התלות בין בני הזוג, אנו הופכים להיות פגיעים הרבה יותר כיוון שיש לנו הרבה יותר מה לאבד (דרך ביקורת, דחייה, ניתוק ובסופו של דבר מוות של בן-הזוג). לפיכך הצורך בהרפתקה, קרי הרומנטיקה, הופך יותר ויותר מסוכן עבורנו כשאנו מנסים לקיימו בתוך הקשר.
הפגיעות הטבועה באהבה הרומנטית גורמת לנו לשאוף להפוך את בן זוגנו למוכר, צפוי, רגיל ומשעמם, וזאת כדי שנוכל לשלוט בו ובכך לענות על הצורך החשוב ביציבות ובטחון. אולם אליה וקוץ בה כיוון שגם אם בטוח יותר לגדל כך ילדים, אנו בסופו של דבר סובלים מההישג המפוקפק של הפיכת את בן זוגנו להרגל. בכל מקום שאנו מפעילים שליטה רבה מדי, אנו נהיים נוקשים, חסרי תנועה וספונטניות, ולפיכך משעממים וחסרי חיות. או במילים אחרות, נמות מוות רגשי. במובנים רבים אנו יוצרים את הכלא הבטוח של עצמנו, ואז מתלוננים על הכלא שמוסד הנישואים הביא עלינו.
אשליה ששמה יציבות
כאשר זוגות מגיעים אליי לטיפול ומדברים זה על זה, נראה כי הם בטוחים שהם מכירים איש את רעהו באופן מלא ומדויק. לכאורה כל מה שיש לדעת על בן הזוג כבר ידוע זמן רב, אין חדש תחת השמש. "אף פעם", "לעולם" ו"תמיד" נזרקים לחלל החדר ונראים מאוד משכנעים. אולם למעשה אנו איננו מכירים את בן זוגנו במידה שאנו סבורים שאנו מכירים אותו. אנו מבנים את המציאות באופן הזה כיוון שקשה לנו לחיות עם תלות במי שאיננו שולטים בו וברגשותיו. לכן אנו יוצרים את האשליה שהשליטה בו והיציבות שהיא מביאה איתה הן בהישג ידינו.
תחשבו לרגע על הסיטואציות הבאות ותבינו כיצד האשליה הזו יכולה להתנפץ בקלות: אתם יכולים לצאת עם בן זוגכם למסיבה, או ללכת לבקרו במקום עבודתו בהפתעה, ופתאום לראות כיצד אחרים מסתכלים עליו. איך יתכן כי להם הוא נראה מושך, כריזמטי ויפה, ולכם הוא נראה רגיל ומוכר? האם זה רק בגלל שהוא מושג בעבורכם ואינו מושג בעבורם? אני משער שהאטרקטיביות של חילופי זוגות נובעת בדיוק מהמקום הזה.
הסופר מרסל פרוסט כתב "מסע תגליות אמיתי אינו כרוך בחיפוש אחר נופים חדשים, אלא ברכישת עיניים חדשות". חשבו לרגע על הפרקטיקה הפופולרית של הכרת תודה שהגיעה מתחום הפסיכולוגיה החיובית. אם אנחנו יכולים לבחור להתבונן בטוב כפי שאנו יכולים להתבונן ברע, סימן ששתי נקודות המבט הן בעצם הבנייה של המציאות בהתאם למה שאנו רוצים להשיג. אם אנו רוצים להיות מאושרים, כדאי לנו לבחור בנקודת המבט של חצי הכוס המלאה. מדוע שזה יהיה שונה עם בן הזוג שלנו?
אם, כפי שראינו, ההתבוננות על בן זוגנו כעוד הרגל היא הבנייה של המציאות לצורך השגת תחושה (מדומה) של שליטה ובטחון, אזי אנו גם יכולים לבחור להסתכל על בן זוגנו כאדם שתמיד תישאר בו מידה של מסתורין, חוסר ידיעה וחוסר ודאות. האמת היא שהאהבה ואיתה האהוב לעולם יישארו בלתי צפויים. השאלה היא רק איך אנו בוחרים להתייחס לעובדה הזאת. גורו האימון האמריקאי, טוני רובינס, מנסח זאת כך: "הרומנטיקה תמיד נמצאת ביחס ישר למידת אי-הוודאות שאנו מסוגלים לשאת". אם נצליח להרפות קצת מהשליטה, מהידיעה והנוקשות ונשאף לשמור על פתיחות, נגלה את בן זוגנו כל פעם מחדש ובכך נתרום את חלקנו בשמירה על הרומנטיקה.
המטרה: להתרחק מעט מבן הזוג
בטורים רבים שאני כותב במדור זה אני מדבר על אינטימיות ועל הצורך להתקרב. אולם בטור זה אני רוצה להטיף את ההפך הגמור: למען השם, התרחקו זה מזה! מבולבלים? זה בסדר, כיוון שזוגיות דורשת הכלה של פרדוקסים רבים: אינטימיות וארוטיקה, קירבה ומרחק, אהבה ושנאה, אנוכיות ודאגה לזולת, אני ואנחנו. הניסיון לפתור את הפרדוקסים הללו רק מביא לקריסת המתח הבריא שיוצר כל צמד כזה ולפיכך לקריסת הזוגיות כולה. בלי מזרח אין מערב, בלי חושך אין אור, ובלי מרחק אין קירבה. כפי שאנו צריכים להתקרב לבן זוגנו, אנו צריכים ללמוד להתרחק ממנו.
אין דבר נורא יותר מהקלישאה "שני חצאים שהופכים לשלם" כמשל להתמזגות. בכדי להתגעגע, לערוג ולהתבונן בעיניים רעננות, אנו צריכים לשמור גם על מרחק גיאוגרפי (בדמות נסיעות נפרדות לחו"ל למשל או כפי שנהוג ביהדות לשמור נגיעה בזמן נידה), אולם בעיקר לשמור על מרחק רגשי בדמות עולם פרטי משל עצמנו. עלינו לפתח ולשמור על תחושת עצמיות ברורה ונפרדת מבן זוגנו, גם בכדי שנוכל לספק לקשר חומר בערה תמידי, ובאותה עת כדי שנוכל לשמור על מקום בטוח בתוכנו, שממנו אנו חוצים את הגשר אל האחר.
ולבסוף, אין דבר ששוחק את הרומנטיקה יותר מהתחושה שאתה כלוא, שבוי או חנוק בתוך קשר. כפי שאש זקוקה לאוויר, רומנטיקה זקוקה למרחב, לחופש לחלום, להתרחק ולחזור, לתחושת נפרדות ולשינוי החוזה הבלתי כתוב של הנישואים, וכל זה כדי לאתגר את תחושת המוכרות המשעממת. זה נשמע מתעתע, אולם במובנים רבים מה שהופך אדם לאטרקטיבי בעינינו הוא העובדה שאנו בוחרים בו, יותר מאשר התכונות הנמצאות בתוכו.
אם נסתכל על עצמנו כסך כל הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו, כתהליך מתמשך של בנייה והרס של משמעויות ונקודות מבט שונות, אין לנו באמת יכולת להסתכל על אדם מסוים (וגם על עצמנו!) באופן אובייקטיבי ממש, כיוון שנקודת מבטנו הרומנטית או לחילופין השחוקה או הביקורתית, משנה לגמרי את האדם שעליו אנו מסתכלים.
רועי צור הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט – עוסק בטיפול פרטני, זוגי וקבוצתי. מעביר במסגרת "Funzing" הרצאות לקהל הרחב כגון "מהתאהבות לאהבה: מניעים, טעויות ופחדים בדרך אל הזוגיות".
