לנשים תמיד קר, לגברים תמיד חם וממציא המזגן מיזוגן
חברות, זה אמיתי לחלוטין: היקום הוא מיזוגיני. ולא, זו ממש לא מקריות שהמילה מזגן מסתתרת לה בתוך המילה מיזוגיניה: אכן מדובר בשנאת נשים, ואת זה לא אני קבעתי כי אם מחקר מדעי
לא, אני לא משיגנע, ובפעם האחרונה שבדקתי ב"יד 2", אף אחד עדיין לא הציע לקנות את השפיות שלי. אבל תאמינו לי שקר. כמה קר? אימא שלי יכולה להתחיל לברך על זה שאולי בכל זאת תזכה לנכדים ממני, כי היי, מי צריך להוציא אלפי שקלים על הקפאת ביציות כשכל מה שצריך לעשות זה פשוט לשבת במשרד מעורב של גברים ונשים? את הגברים תזהו כשלוליות שפעם עמדו על שתי רגליים, בעלות מבט המתחנן למקלחת קפואה. את הנשים לא תצליחו כנראה לזהות, פשוט כי הן יהיו קבורות בתוך מעילי יוניקלו או יפשירו את איבריהן חסרי התחושה מעל ולעיתים אפילו בתוך מפזר החום.
גם אני, עם השיער האדום והלוהט שלי ופרסונת הדובון אכפת לי החמימה שלי, לא יכולה שלא לעבור מטמורפוזה לאלזה מלכת הקרח כשאני נכנסת בבוקר למשרד, או חולקת מרחב משותף עם המין הגברי. זו פשוט אקסיומה: לנשים תמיד יהיה קר, לגברים תמיד יהיה חם. ואם נדמה לכם או לכן שזו סתם תיאוריית קונספירציה מרושעת של הקוסמוס, הרשו לי לגייס את ג'וליה רוברטס, להפשיר את השפתיים שלי ולמלמל: ביג מיסטייק. היוג'. חברות, זה אמיתי לחלוטין: היקום הוא מיזוגיני. ולא, זו ממש לא מקריות שהמילה מזגן מסתתרת לה בתוך המילה מיזוגיניה: אכן מדובר בשנאת נשים, ואת זה לא אני קבעתי כי אם מחקר מדעי.
"מודל הנוחות התרמית" פותח בשנות השישים של המאה הקודמת, ושימש מהנדסי בניין לצורך בחינת צריכת האנרגיה בבנייני משרדים ומגורים. המודל התבסס, איך לא, על הנתונים הפיזיים של גבר ממוצע בן 40 השוקל 70 ק"ג, וכך נקבעו הטמפרטורות במרחבים הללו. כמו כל דבר נוח, זה ממשיך לתפוס גם היום. למה? כרגיל הסיבה מאוד שוויונית: בזמן פיתוח המודל רובה המוחלט של אוכלוסיית המשרדים הייתה מורכבת מגברים. לכן, ממש כמו בגן העדן, זכינו אנחנו הנשים בקללה לדיראון עולם: לנצח יהיה לנו קר כי אנחנו פשוט מייצרות פחות חום גוף.
להחביא את השלט, לשים שלט פיקטיבי "יצא משימוש" (בתקווה שאף אחד לא יעלה על זה שמדובר בפייק-ניוז והמזגן עובד מצוין), לשחד את הקולגות הגבריים באייס קופי או גלידה על חשבוננו, או פשוט להכריז על מלחמה של ממש במאבק על שמירת האיברים החיוניים שלנו: הכול כשר והכול תופס ב"משחקי המזגן", והדרכים רק הולכות ונהיות יצירתיות ונועזות יותר במשך הזמן. אבל זוהי כמובן רק זירת קרב אחת.
מבט קפוא שמבשר על מלחמה
את מגיעה הביתה, פותחת את הדלת והאצבעות שלך לא מצליחות להתנתק מהידית. למה? כי הן קפאו. איך? פשוט מאוד - אהובך הקדים להגיע למה שפעם היה הקן החמים והנעים שלכם, ואחרי שסיים לפזר גרביים ברחבי הבית, להשאיר את המגבת הרטובה על הרצפה במקלחת ולקנח בקרש מורם בשירותים, הוא החליט שסרט ההמשך ל"עידן הקרח" יצטלם אצלכם בסלון ובחדר השינה.
הוא מביט בך בעיניים אוהבות ומלאות חום, ואת מחזירה לו מבט קפוא שאומר רק דבר אחד: מלחמה. הוא יזמזם לך את "פרח שלי, הו פרח, למה ליבך כמו קרח?", ואת תחזירי לו בביצוע לוהט ל- Do you want to build a snowman ותנפנפי לו בגזר אימתני מול העיניים (כי אם הוא כבר הקפיא לך את הצורה, אז העונש המינימלי על זה הוא תקיעת גזר באף כדי שירגיש כמו איש השלג שהוא הכריח אותך להיות).
את מרגישה בעירה פנימית ספונטנית מתלקחת, אבל גם בה אין מספיק כדי להפשיר את מה שנשאר ממה שפעם היו איברי גוף מתפקדים. בחוץ ארבעים מעלות, אבל את מרגישה שלגמרי הרווחת את הזכות לאמבטיית קצף רותחת. כשאת יוצאת, מחכה לך בחוץ פינגווין. את מזכירה לעצמך שאת אוהבת את איש הקרח הזה מספיק כדי לתחזק את שיטת הפרד ומשול לפחות בכל הקשור לשינה המשותפת שלכם: הוא שוכב בצד אחד של המיטה בכפיות עם מאוורר שמכסה את מרבית השטח שבין הנחיריים לאצבעות הרגליים שלו, ואת מגולגלת בתוך שמיכת פליז כאילו היית סושי אנושי.
זה לא ניצחון, אבל ככה נראית אהבה: הוא מוותר על המזגן בשבילך, ואת יוצאת בשלב כלשהו מתוך המצב של הגולם שהיית כלואה בו בתוך השמיכה, ומחליפה את החום הסינתטי בחום הגוף של זה ששוכב לצידך. אז נכון, זה רק קומסי-קומסה. את עוד תמשיכי להתעורר עם צוואר או גב תפוסים, ועד שלא תפשירי עם הקפה של הבוקר, כל ניסיון לתקשר איתך יתקל בנהמה של דוב קוטב, בזמן שהוא יקטר יותר מהקומקום שעשית בו שימוש לפני שנייה, אבל זה לא משנה. כמו בשיר של קייטי פרי - לפעמים חם, לפעמים קר. אם את מוכנה להפוך לקרחון בשבילו והוא מוכן לסחוט את הזיעה משערות האוזניים שלו רק כדי לראות אותך מחייכת, זו אהבת אמת
