אני, בעלי וגרושתו - סיפור אהבה
מאיה לא הסכימה לצאת עם גיל עד שווידאה שהוא וגרושתו מסתדרים. אבל גם בחלומותיה הוורודים ביותר לא יכלה מאיה לדמיין אלו יחסים קרובים וחמים שוררים בין גיל לבין גרושתו, ועתידים לשרור בהמשך גם בין שתי הנשים והמשפחה המורחבת בכלל. השראה
המשפחה הסטנדרטית בישראל של 2018 רחוקה שנות אור או 30 שנה לפחות מהמודל המשפחתי הקלאסי שעל ברכיו התחנכנו, הכולל גבר, אישה וילדיהם. בין שלל דפוסי המשפחה שהתפתחו וכתוצאה משיעורי הגירושים הנוסקים יד ביד עם שיעורי הנישואים מחדש, אפשר למצוא לא מעט משפחות שכוללות מלבד בני הזוג וילדיהם, גם בני זוג וילדים מנישואים קודמים של אחד הצדדים לפחות.
תוסיפו למשוואה שפע של משקעי עבר וכעסים בין בני זוג שנפרדו, וקרובי משפחה של שלוש או ארבע משפחות כשלכל אחד יש מה להגיד, וקיבלתם מערכת יחסים מורכבת למדי לנהל. עכשיו, שיהיה בהצלחה עם ההחלטה אצל מי עושים את החגים. בהינתן המורכבות המובנית בקשר כזה כבר מראשיתו, אין פלא שיש מי שנזהרים להכניס ראש בריא למיטה חולה, עוד בטרם הוצעו בה המצעים. כשמאיה רייק הכירה את בן זוגה, גיל אורלב, וגילתה שהוא גרוש פלוס שני ילדים במשמורת משותפת, היא הביעה את חששותיה בפניו בגלוי. "יכול להיות שאני קצת פחדנית", היא אומרת, "אבל לא רציתי להיכנס לסיטואציה לא סגורה שבה אחד מהצדדים נשאר עם משקעים, כי מצב כזה עלול ליצור מהמורות גדולות בדרך".
"בנוסף, בתור מורה ומחנכת ליוויתי ילדים רבים להורים גרושים, וראיתי כמה מורכב וקשה יכול להיות עבורם המצב שבו היחסים בין ההורים אינם טובים. את הילדים לא מעניין מי צודק או מי עשה מה, הם זקוקים ליציבות ורציתי אדם שמבין את זה. לכן לא הסכמתי לצאת עם גיל עד שווידאתי שהוא ביחסים טובים עם גרושתו". אבל גם בחלומותיה הוורודים ביותר לא יכלה מאיה לדמיין אלו יחסים קרובים וחמים שוררים בין גיל לבין גרושתו, עינבל קפלן, ועתידים לשרור בין שתי הנשים.
יחדיו הם הצליחו למנף את האתגרים שהיו עלולים להכשילם לכדי סיפור הצלחה מעורר השראה. במקום משפחה מפוצלת הם השכילו לבנות משפחה מלוכדת הכוללת את ילדיהם של גיל ועינבל – דניאלה ויואב (כיום בני עשר ושמונה), כשבהמשך הצטרפו אליה בנותיהן של גיל ומאיה – שירה ותמר (בנות 3.5 וחודשיים). במשפחה הזאת אין יריבות או תחרות בין הגורמים השונים. ה"תחרות" היחידה, אם כבר, היא בין שלושת זוגות הסבים והסבתות שמתחרים על הזכות לארח בחגים את כל הנכדים.
"יש לנו קבוצת וואטסאפ של שלושתנו"
הקשר הטוב שבין מאיה, גיל ועינבל בא לידי ביטוי בתקשורת פתוחה ותיאום מלא בין כל הצדדים. "גיל ועינבל נמצאים בקשר שוטף בטלפון ומיישרים קו לגבי כל החלטה שקשורה לילדים, וגם עינבל ואני מדברות המון בינינו ומנהלות עניינים לוגיסטיים, כמו לאיזה חבר הם הולכים ומתי, מי לוקח ומי מחזיר. בנוסף, יש לנו קבוצת וואטסאפ של שלושתנו בה אנחנו חולקים דברים", משתפת מאיה.
יחד עם קבלת ההחלטות המשותפת, הם מכבדים גם את השוני הקיים בתפיסות החיים שלהם, ומאפשרים לכל צד להנחילן בביתו. "אנחנו טבעונים ואילו עינבל לא טבעונית, אז בביתנו הם אוכלים מה שאנחנו רואים לנכון שיאכלו, ובביתה את מה שהיא רואה לנכון שיאכלו. אנחנו לא מנסים להשפיע על מה שקורה אצלה, וההפך".
עינבל, מורה בעברה וכיום "פיה שעוזרת לסדר בתים", כהגדרתה, מאשרת את דבריה של מאיה: "בשנים הראשונות הטריד אותנו הנושא של תמימות דעים בין הבתים וניסינו לייצר מכנה משותף, אז כשגיל ומאיה באו עם אג'נדה בריאה יותר, ניסיתי לשאוב מהם את הלך הרוח לגבי גבולות עם אוכל, ולקחתי מזה הרבה. ככל שהתעצבתי עם עצמי ועם ההורות שלי כך גדלו הפערים, אבל זה יפה בעיניי שיש כמה פעמים בשבוע שהילדים אוכלים יותר קטניות וירקות מכפי שהם אוכלים אצלי. באותו הזמן, יש לי את הנוחות שלי לאפשר לילדים שלי את מה שאני רוצה, בלי תחושה שנמתחת עליי ביקורת".
כיצד ניתן להגיע לרמה כה גבוהה של תקשורת, הבנה וקבלה? מסתבר שסוד ההצלחה הוא בראש ובראשונה פרידה שנעשית בצורה יפה. "גיל ואני הכרנו כשהיינו נערים", משתפת עינבל, "כך שהתפתחנו כבני אדם אחד ביחד עם השניה. היו לנו שפה וערכים משותפים שאפשרו לנו בנקודת הגירושים לשים את האגו בצד ולהיפרד בצורה מאוזנת. גירושים זה תהליך של אבל ועולים בו רגשות קשים. קל פתאום לראות שני מחנות, אבל צריך איכשהו לנהל את הרגשות שלנו ולהתעלות מעל זה. זו התמודדות יומיומית להצליח לראות את התמונה השלמה ולא להיכנס עכשיו לקטנות".
גם כאשר מדובר בקשר שהסתיים בצורה טובה, עדיין יש לדלג מעל משוכת הקנאה שעלולה להתעורר כאשר נכנסת למשוואה האישה החדשה. "הבסיס הוא שהנשים לא יקנאו האחת בשנייה", אומרת מאיה. "זה קשור למערכת היחסים ביניהן אבל גם עניין של אופי, ביטחון עצמי וחשיבה רציונלית ונקייה שבסופו של דבר כולם מרוויחים מזה. שום דבר לא שווה סכסוך בינינו, כי מה שהכי חשוב לילדים זה מערכות יחסים טובות סביבם".
"החברה שלנו לא מציירת תמונה יפה של יחסים בין נשים", מסבירה עינבל את מקור הקנאה בין נשים. "מאז שאנחנו ילדות מספרים לנו כמה נשים הן שק של נחשים כי מאוד פוחדים מהחוכמה ומהכוח שלנו. הסיבה שהעלו מכשפות על המוקד היא שהיו להן יכולות שלגברים אין. הם פחדו מזה ורצו לסלק את זה. כשנהיה דיבור שגיל ומאיה עוברים לגור ביחד, היה לנו מובן מאליו שאנחנו צריכות להיפגש ויצאנו לפטפט בבית קפה. זה נתן לי להרגיש אותה, ולהרגיש באינטואיציה שלי שהיא באה עם כוונות טובות ועם אהבה. אני לא רואה במאיה 'האישה השניה', 'האמא החורגת', או מי שמנסה להפוך את הילדים שלי לטבעונים. אני רואה בה בן אדם בדיוק כמוני, שיש לו את המעלות שלו והאתגרים שלו בחיים ואת העבודה העצמית שהוא צריך לעשות, כמו כולנו".
ניתן היה אולי לצפות שהולדת בנותיהן של מאיה וגיל תטרוף את הקלפים, או שריבוי השותפים בתא המשפחתי הכולל לא פחות משלושה זוגות של סבים וסבתות, יסבך את מהלך העניינים. אלא שכפי שהקשר בין עינבל, מאיה וגיל אינו סטנדרטי, כך גם הקשר השורר בין משפחותיהם. "היחסים הם כל כך טובים", מספרת מאיה, "שכשגיל ואני נסענו לחו"ל בראש השנה שעבר, שירה בתנו בילתה את החג אצל ההורים של עינבל וישנה אצלם. היא קוראת להם סבא וסבתא ולעינבל היא קוראת דודה. יש קשר חזק מאוד בין דניאלה ויואב לבין שירה ותמר. הם אחים לכל דבר".
"הסבים והסבתות מתחרים על החגים, אבל יש כל כך הרבה חגים יהודים שמסתדרים. יש מסורת של יום הולדת משותף לילדים של גיל ועינבל, שאליו מגיעה המשפחה מכל הצדדים. גם ההורים שלי ואחותי מצטרפים. פעם אחת עשיתי לילדים אירוע ולא הזמנתי את הוריי כי לא חשבתי שזה חשוב להם, והם נזפו בי ואמרו שהם מתייחסים אליהם כמו לנכדים ומבקשים להיות מוזמנים לכל אירוע".
הקשר המשפחתי האידילי שמתארות עינבל ומאיה נשמע כמו אירוע נדיר שמצריך תנאים מאוד ספציפיים עד כדי כך שאינו יכול להיות מושג עבור רובנו, אבל עינבל מתעקשת שזה לא המקרה. "אני לא רוצה שיצטייר כאילו יש כאן משהו על-אנושי", היא מסבירה. "זה משהו לגמרי מושג, פשוט צריך את שיתוף הפעולה של כל הצדדים. בסופו של דבר, המסר הוא תהיו בני אדם, ותראו בגרוש שלכם בן אדם כדי להיות בתדר של אהבת חינם. יש המון גמישות כשאת רואה בגרוש שלך בן אדם ולא רק גרוש. זה מה שמאפשר לנו להתגבר על כעס, קנאה וצרות עין, כי הרגשות האלה קיימים אצל כולנו וזה הבסיס לילדים מאושרים שהגירושים לא שרטו אותם יותר מדי".
