אנחנו נשואים. לא מתים. הגיע הזמן להתעורר
באותו לילה אני מתקשה לישון, מתהפכת על משכבי ושואלת: זהו?! זה מה שמחכה לי מעכשיו ועד שהמוות יפריד בינינו? גבר בתרדמת ולצדו אישה בוערת שגם אלף כבאים לא יצליחו לכבות. מה לעזאזל עושים עם הפער הזה?
"בוא נצא לבליינד דייט, אתה ואני", אמרתי לאיש שלצידי מזה 20 שנה. זה היה באיזה ערב באמצע השבוע בעודנו שרועים על הספה בסלון אחרי יום ארוך של עבודה, הסעות לחוגים, ארוחת ערב וסיפורים לפני השינה. בטלוויזיה שודרה תוכנית ריאליטי שמצלמת אנשים במהלך הבליינד דייט שלהם, ובסוף התוכנית הם אמורים להחליט אם להמשיך לפגישה שנייה. "בוא נצא לבליינד דייט", אני חצי מבקשת וחצי דורשת. הוא מסתכל עליי במבט עייף ומבולבל, מנסה להבין אם זו הייתה בדיחה או שמא מדובר באתגר שהוא צריך להחליט משום מקום אם להיענות לו. האיש לא אוהב הפתעות, בטח לא מהסוג הזה. הוא מבין מהטון שלי שאני מתכוונת לזה ברצינות ואומר בחצי חיוך: "בהזדמנות" (מילת קוד ידועה ל"תשכחי מזה, זה לא הולך לקרות").
האיש שלצידי הוא איש נפלא. הוא חם, קשוב, חבר טוב, אבא טוב. איש שנהנה ממה שקורה בכאן ועכשיו. לא חושב מדי ולא חופר, לא בעצמו ולא באחרים. הוא מחזיק בפשטות כערך. איש מעשה. איש כפיים. בנאי. אבל לאחרונה, סביב גיל הארבעים שלי, חשקה נפשי דווקא בארכיאולוג. רוצה אני איש חקר סקרן לרגשותיו שלו ושל האחרים. כזה שמנקה את האבק מעל פני השטח ונכנס לעומקם של הדברים, מקלף ומגלף את השכבות. לארכיאולוג אני משתוקקת, אחד כזה שבשעות הפנאי הוא גם צוללן.
"תקשיב", אני אומרת לאיש שלצידי כשאנחנו שוכבים זה מול זה לפני השינה. "אנחנו נשואים, לא מתים". הוא לא כל כך מבין מאיפה זה נפל עליו, אבל המשפט הזה משעשע אותו והוא מחייך. רק חצי חיוך אומנם ורק לרגע, אבל מחייך. ואז הוא נרדם. אני כולי אש והוא ישן. מסתבר שהוא לא רק בנאי אלא גם כבאי. באותו לילה אני מתקשה לישון, מתהפכת על משכבי ושואלת: זהו?! זה מה שמחכה לי מעכשיו ועד שהמוות יפריד בינינו? חוץ מזה, גם אם יסכים המנומנם לצאת איתי לבליינד דייט, אני ארצה בכלל פגישה שנייה? גבר בתרדמת ולצדו אישה בוערת שגם אלף כבאים לא יצליחו לכבות. מה לעזאזל עושים עם הפער הזה?
יש לנו, בני האדם, איזושהי אשליה של קביעות. לפני 20 שנה עשינו, אני והישנוני, חוזה כתוב ולא כתוב ויש לנו ציפייה שהתנאים בו לא ישתנו לעולם. אבל אנשים משתנים ולכן גם החוזים שעליהם אנחנו מסכימים חייבים להתפתח יחד איתנו. האלטרנטיבה היא קיפאון השקול מבחינתי לגזר דין מוות. מישהו חייב לעצור את מרוץ העכברים שאנחנו נתונים בו ולשאול שאלות נוקבות. אולי מה שעבד 20 שנה כבר לא עובד יותר? אולי אנחנו רוצים פתאום דברים שונים אבל גורלנו נקשר על ידי ילדים ומשכנתא? אני רוצה את האפשרות לבחור אותך, אישי היקר, כל יום מחדש. לא להישאר כי בחרתי בך פעם.
מאחר ולא הצלחתי להירדם, פנטזתי על בליינד דייט עם הארכיאולוג המדומיין. כמובן שהיה מדהים כי את הרגליו המרגיזים וצדדיו האפורים אינני מכירה. הארכיאולוג הוא חידה שאינה ניתנת לפיצוח בנקל. הוא משלב בין מסתורין לפגיעות. הוא מעמיק אבל יש בו גם שובבות וקלילות. הוא הכול והכול בו. ההשתקפות שלי הנגלית אליי במבטו המשתוקק היא הנשיות בהתגלמותה. ללא ספק אני רוצה פגישה שנייה עם האישה הזו. כלומר, עם האיש הזה.
בבוקר הגיחה מתוכי השופטת. בעיקרון היא בדימוס מתוך בחירה מתמשכת שכרוכה בעבודה קשה, אבל לפעמים היא מחזירה לעצמה איזה מינוי זמני ושבה אל כהונתה. "אשמה בכל הסעיפים", היא פוסקת. "חמדנית, אנוכית, חסרת חמלה וחסרת סבלנות לתהליכים". מאיזושהי סיבה הפעם אני לא מתנגדת. אני רוצה איזשהו דיאלוג עם פסק הדין הזה, אבל אין לי זמן להרהר בו או לערער עליו כי קבעתי לקפה עם חברה.
אותה חברה, נשואה ותיקה כמוני, משתפת באופן נוגע ללב שנראה לה שהיא אוהבת את האיש שלה אבל כבר לא מאוהבת בו. היא מרוקנת מאנרגיית החיים שמנותבת לעבודה וגידול ילדים, ואין לה תשוקה למין. היא מתארת התעוררות רק לקראת מפגש חברתי על בירה עם חברים לעבודה. שם, לכמה שעות, מישהו רואה אותה, את הסובייקט שהיא ולא את הפונקציה שהיא אמורה למלא בחייו. כל השנים הללו היא מילאה ומילאה עד שהתרוקנה, אז עכשיו היא מבקשת להתמלא בבירה ובחברת מבוגרים שאינם המשפחה שלה. אני כמובן הזדהיתי עם חוויית הצימאון ממקומי שלי.
"למה בעצם זה כל כך קשה לבחור את מה שכבר יש לנו? את מה שעמלנו כל כך להשיגו? את מה שהשתוקקנו אליו?", אני שואלת, לא בטוחה מאיזה מקום שאלתי הרגע את מה ששאלתי. משהו בפסק הדין הזה של השופטת ששבה לרגע אל כהונתה תפס אותי. וזה לא הגיע ממקום של אשמה אלא ממקום של אחריות. למה לא לקחת את מה שגידלנו בעמל כה רב ואותו להשקות, לגדל ולטפח כדי שיצמח למקומות חדשים, במקום להתעלם, לברוח, להרוג, להחליף, לקנות חדש, יותר גדול ויותר יפה? למה לא לבחור עכשיו להיות בתשוקה אם חסרה לי תשוקה?
"כי זה ממש מאולץ ומלאכותי להחליט להתרגש ממישהו כשהוא לא מרגש אותך באמת", היא עונה לי. קשה להתווכח עם הטיעון הזה, אבל אני מבקשת להתעכב רגע על ההבחנה הברורה כביכול בין אמיתי למלאכותי - התרגשות מבליינד דייט בין שני זרים זה אמיתי, וליצור התרגשות בתוך מערכת יחסים שנרקמה לאורך שני עשורים זה לא אמיתי. כלומר, האמת או האי-אמת טמונה בגורם שחולל את ההתרגשות. אם הריגוש הגיע מבחוץ, באופן ספונטני, אזי הוא אמיתי, ואם הוא הגיע מבפנים, באופן יזום, הוא לא אמיתי. אלוהים, אני מבולבלת. הרי התנועה בין הפנים לחוץ ובין החוץ לפנים היא תנועה מתמדת. האם אנחנו חיים באמת רק כשאנחנו מגיבים? או גם כשאנחנו יוזמים?
פתאום התחוור לי מקור הפער ביני לבין האיש שלצידי. הפער לא קשור באמת להיותו בנאי ולא ארכיאולוג. הפער נמצא בסירוב של אישי היקר להיענות להזמנה שלי לבליינד דייט, להזמנה שלי שנתרגש. הנשיות שלי מופיעה עכשיו במלוא תפארתה ואם הוא ימשיך לישון וזה יישאר מופע יחיד (או יותר נכון, יחידה), אז באמת תהיה לנו בעיה. למזלי נדמה שאנחנו עוד לא שם. עם קצת חמלה וסבלנות לתהליכים, זה פער שבהחלט ניתן לגישור.
את האיש שלצידי אף פעם לא הצלחתי להעיר בכוח (לא כדי ללכת לעבודה ולא כדי לקום לתינוק צורח), ולכן אני מחליטה לוותר על העמדה הדרשנית ובמקום זה לבוא מאהבה. באגדות הנסיך מעיר משנתה את היפיפייה הנרדמת, במציאות היפיפייה לפעמים צריכה להעיר את הנסיך. זה סיפור טוב לא פחות מבחינתי.
הדרך אל ליבו של הבנאי
יום שישי. שעת אחר הצהריים. מוזיקה נעימה ברקע ושנינו שוקדים על הכנת ארוחת ערב משפחתית. אני שואלת בחיוך: "אפשר להזמין אותך לבליינד דייט?", ולפני שהוא מספיק לענות אני לוחשת לו באוזן: "אתה לא יודע את זה עליי, אבל אני לא לובשת תחתונים מתחת לשמלה כשאני יוצאת לבליינד דייט". אני לא יודעת מאיפה בקעה האמירה הזו שהפתיעה גם אותי, אבל הוא נדלק. מה זה נדלק? אש! (אין מה לעשות, הדרך אל ליבו של הבנאי עוברת דרך ארגז הכלים שלו).
יומיים לאחר מכן, בעודי שקועה בעבודה, אני מקבלת הודעת וואטסאפ בקבוצה חדשה בשם "בליינד דייט" עם הזמנה מרגשת לפגישה באותו הערב. זה הולך להיות בליינד דייט מפוכח ומשוחרר מעיוורון, אך גם מלא בסקרנות ופתיחות לגלות את הלא מוכר שבמוכר. קצת כמו ארכיאולוג.
לפנייה לכתב/ת 
