בכל פעם ששברו לי את הלב, צחקתי על זה
פעם סימסתי לאקס שלי שאני מצטערת על כל אותם הרגעים שהייתי חסרת סבלנות, חסרת אמונה, חסרת דיוק, חסרת קשב, בקיצור חסרה, וחשוב לי שהוא ידע שאם היינו ממשיכים לצאת זה רק היה הולך ונהיה יותר גרוע
אני לא אשכח את אותו הערב לפני שמונה שנים שבו גבר איתו יצאתי, לא חשוב שמות, אמר לי את משפט המחץ, "אנחנו צריכים לדבר". אחרי שבועיים בהם יצאנו בסך הכול לחמישה דייטים, הוא התקשר כהרגלו אחרי העבודה וביקש לעבור דרכי. "אנחנו צריכים לדבר" זה משפט שאומר שתיכף לא נדבר בכלל כל החיים, כי הרי אנשים מדברים כל הזמן בלי להצהיר על כך מראש. ולמרות זאת, כל כך לא חשדתי עד שאפילו קפצתי למכולת כדי להביא קולה זירו (כי זה המשקה היחידי שהוא שותה). בשש בערב הוא נכנס לדירתי בסבר פנים רציניות, התיישב על הספה וציין שאני בחורה מקסימה, חכמה, מצחיקה, יפהפייה, מיוחדת, מעניינת (חלק מהמחמאות הוספתי בעצמי) וכל זה, אבל זה לא ילך. "זאת לא את, זה אני", הוא אמר וצדק. זה הוא הדביל.
סתם. האמת היא שחוץ מאקט הפרידה הרשמי מדי, הוא לא באמת היה דביל. פשוט לא התאמנו, ולי יש נטייה להשאיר באופן עקבי את המשימה הלא נעימה של סיום הקשר לצד השני. ועדיין, גם כשהיה לי ברור שחתונה לא תצא מזה, אף אחת או אחד לא אוהבים להרגיש דחויים וזה תמיד כואב ולא נעים. גם לאגו - כי התרגלתם כבר לנוכחות של סמס יומי, וגם כי נו, לכי תחפשי עכשיו שוב מישהו חמוד שתמשכי אליו. גם אם זה רק לשבועיים.
אני זוכרת איך ישבתי מולו, מנסה לשמור על קור רוח. הודיתי לו שעדכן אותי במסר הכול כך חשוב הזה, והצלחתי להחזיק מעמד עוד 30 שניות עם הדמעות עד שהדלת נטרקה. הבכי היה בעיקר על האבסורד של הסיטואציה הזאת שבה גבר איתו נפגשתי בסך הכול חמש פעמים, מגיע עד מפתן ביתי כדי לציין בפניי בטון של שופט במחוזי שהעניין בינינו בא על סיומו, וכל זה כשהוא אפילו לא שתה מהזירו שקניתי לו.
כשהדמעות יבשו, נרגעתי. רק אז גם יכולתי לעצור ולהתבונן על הסיטואציה מהצד, בלי כל הדרמה וההזדהות הרגשית. פתאום חשבתי על כמה מיותרת הייתה ההגעה שלו אליי הביתה. בסך הכול יצאנו שבועיים. תגיד שלא מתאים, אני אבטל את הטעימות וזהו. בקטנה. וחוץ מזה, אחרי חמישה דייטים אין צורך להיפרד בשיחה פנים מול פנים, היא מביכה את שנינו ושמה אותנו במצב לא נעים. אפשר ורצוי לסיים בסמס, "ערה? אז תלכי לישון!"
זה כל כך הצחיק אותי עד שבהזדמנות אחרת, כעבור שנתיים, מישהו אחר איתו יצאתי אמר לי בשיחת טלפון שהוא צריך לדבר איתי. מאחר ולא היה לי כוח לסיטואציה הזאת שוב, אמרתי לו שהערב כבר קבעתי עם חברות, אז אם הוא מעוניין להגיד לי שזה לא אני זה הוא, זה בסדר, אני יודעת שזה הוא. הוא צחק ואמר לי שהוא רצה לבקש ממני טובה עבור אחותו, ומאחר ומדובר בעניין דיסקרטי הוא מעדיף לעשות את זה פנים מול פנים. והנה אני מרשה לעצמי לספר לכם את זה כי עשיתי שלום עם כל פחדיי.
לצחוק ולסלוח
היכולת שפיתחתי עם השנים להתבונן על סיטואציות כאלה מהצד ולצחוק עליהן, מאפשרת לי לא לקחת את החיים ברצינות יתרה. זה לא אומר שאני לא נותנת מקום לרגשות כמו עצב, תסכול או כעס, וזה חלילה לא בא על חשבון עבודת התפתחות אישית תמידית של תיקון הטעויות שלי, מה שהפך אותי ממטופלת למטפלת. זה רק אומר שההומור עוזר לי לסלוח לעצמי. הוא מסייע לי להשלים עם העבר ולא לחיות בתחושת פספוס. הוא מאפשר לי להסתכל אחורה על כל השגיאות שעשיתי - ובחיי שעשיתי המון, ולא להרגיש כאב כי הרסתי לעצמי, אלא חמלה כלפי העובדה שלא יכולתי לנהוג אחרת באותה העת. הזכרתי לעצמי לחייך, גם כשאני נזכרת איך הייתי חסרת בטחון, אימפולסיבית ואפילו פתטית. כן, גם זה קרה. כמו בפעם ההיא שזרקתי מישהו בסמס כי לקח לו שעתיים לחזור אליי, או הפעם שבה חזרתי למישהו רק אחרי שעה כדי להיראות "קשה להשגה".
וזה ממש בסדר להסתכל אחורה בחיוך, כי זאת הדרך שהייתי צריכה לעבור ואיזה כיף שהיום אני לגמרי במקום אחר. מקום בטוח בעצמו, חשוף, מרשה לעצמו להפגין פגיעות, מברר ולא תוקף, מתנצל ולא נלחם, ותמיד נשאר נאמן לעצמו. וגם אם פה ושם אני עדיין "מזייפת" והאימפולסיביות וחוסר הסבלנות שלי מרימים מדי פעם את ראשם, זה עדיין מתקבל אצלי באהבה כי זה מתוק, זה אנושי, זה מעניין וזאת מי שאני.
אפשר ורצוי להשתמש בהומור גם מול בן הזוג לשעבר. בעוד שהכעס עליו לא באמת מאפשר לנו להתקדם, בקשת המחילה ויישור ההדורים דווקא כן. ממש כמו באותה הפעם בה סימסתי לאקס שלי שאני מצטערת על כל אותם הרגעים שהייתי חסרת סבלנות, חסרת אמונה, חסרת דיוק, חסרת קשב, בקיצור חסרה, וחשוב לי שהוא ידע שאם היינו ממשיכים לצאת זה רק היה הולך ונהיה יותר גרוע. הדרך המהירה להחלמה של לב שבור היא לצחוק על הטעויות שלכם. זה וגלידה.
אודליה יקיר היא אשת תקשורת ומייסדת שיטת The Gift להתפתחות אישית ומאמנת לשימוש נכון בהומור .
