כשהוא חלש היא שם, כשהוא חזק - היא מתנערת
מדוע יש בני זוג שמרגישים יותר נוח עם אחרים כאשר אלה חלשים או זקוקים להם, ומדוע קל לנו יותר לרחם מאשר להאדיר, ואיך כל זה קשור לנרקיסיזם? בטיפול
מכירים אנשים שתמיד שם בשבילכם כשאתם במצוקה, זקוקים לעזרה או לעידוד, אבל כשאתם במיטבכם קשה להם לפרגן או לגרום לכם להרגיש טוב עם עצמכם? גבר מגיע לטיפול ומתלונן על כך שזוגתו היא אישה נחמדה שכולם מחבבים. היא אוהבת לעזור, וליבה יוצא תמיד אל החלש והמדוכא. כשהוא חלש היא נמצאת שם בשבילו, אבל כשהוא חזק היא תמיד "שוכחת" לפרגן לו, או לגרום לו להרגיש בסדר עם מי שהוא.
הוא זקוק לזוג עיניים שיתלהבו ממנו, ונמצא בקונפליקט סביב הפער שבין טוב הלב והנחמדות שלה, לבין החסך הנוצר אצלו מכך שהיא לא גורמת לו להרגיש מיוחד או מוערך כאשר הוא במיטבו. מדוע לאנשים מסוימים קל יותר להיות שם בשביל זרים מוחלטים, אולם קשה להם יותר לגרום לקרוביהם להרגיש טוב עם עצמם? מדוע יש כאלה שפשוט מרגישים יותר בנוח עם אחרים כאשר אלה חלשים או זקוקים להם, ומדוע קל לנו יותר לרחם מאשר להאדיר, ואיך כל זה קשור לנרקיסיזם?
כולנו, בלי יוצא מן הכלל, זקוקים למילה טובה, לחיבוק, למישהו שיסתכל עלינו בעיניים נוצצות בכדי שנוכל להרגיש טוב עם עצמנו. במובנים רבים, קשר זוגי דומה לקשר הורה-ילד. כפי שהילד זקוק לפגוש את זוג העיניים המתפעלות של אמו בכדי להכיר ולבנות את עצמו, כך גם בן זוגנו. כמו בילדות, גם קשר בוגר אמור לספק לנו שתי פונקציות עיקריות: מקלט בטוח לחזור אליו כאשר העולם מאיים עלינו, ובסיס חזק לצאת ממנו ולהתמודד עם העולם.
אנשים שיודעים לעזור לך כשאתה חלש מספקים לך את הפונקציה הראשונה – מקלט בטוח. אנשים שיודעים לפרגן, לשמוח ולהאדיר אותך כשאתה חזק, מספקים לך את הפונקציה השנייה – בסיס יציאה חזק. כל אדם, בטוח ככל שיהיה, זקוק לפרגון, ומי ששולל את זה מבן זוגו, נוקט כלפיו בסוג של אלימות רגשית. אלימות, או תוקפנות, היא פועל יוצא של איום, ובמקרה הזה היא ביטוי לאיום על הערך העצמי.
כאשר אנשים חושבים על הערך העצמי שלהם, הם חושבים במונחים של כמה טוב או חיובי הם חושבים על עצמם. אולם מדד אמיתי או מדויק יותר של הערך העצמי שלנו, הוא מה אנו מרגישים כלפי הצדדים השליליים של האישיות שלנו. ובפרפראזה לנושא שלנו היום, זה סיפוק גדול לעזור למישהו שהוא חלש יותר ממך, אבל האמת שזה הרבה יותר קשה לפרגן למישהו שנתפס כחזק יותר ממך. שם הביטחון העצמי שלך באמת עומד במבחן המציאות. כולנו מכירים אנשים שחוו פגיעות בתחושת הערך העצמי בילדותם, ועם השנים הפכו את עצמם למרכז העולם, תוך כדי שהם משתמשים באחרים ככלי להאדרה – קוראים לזה 'נרקיסיזם'.
אדם יכול להיות בעל פגיעות בתחושת הערך העצמי אבל לא להפוך לנרקיסיסט קלאסי, אלא להסתיר זאת במסגרת התנהגויות הפוכות, כגון אלטרואיזם (הפסיכולוג גיל ונטורה מכנה אנשים אלה, "אלטרואיסטים חסרי פרגון"). אם תרצו, זהו נרקיסיזם הפוך – בעוד שבנרקיסיזם הקלאסי אני עסוק אך ורק בתחושת הזכאות שלי, בנרקיסיזם הפוך אני משליך את תחושת הזכאות שלי על האחר, ודרכו אני מנהל דיאלוג עם החלק הזה בי, אותו חלק שמסיבות שונות אני לא מרשה לעצמי לחוות.
האמת היא שלשים את עצמי במרכז ולהוציא את "האחרים" ממערכת השיקולים שלי (כלומר, נרקיסיזם), זה בדיוק כמו לשים את עצמי בצד ולהפוך את "האחרים" לדבר הכי חשוב (כלומר, נרקיסיזם הפוך). אלו הם שני צדדים של אותו מטבע הקרוי 'ערך עצמי נמוך'. מי ששם את האחר לפניו לא באמת יודע לאהוב, כיוון שמי שאין לו אהבה להעניק לעצמו, לא באמת יכול להעניק אהבה לאחרים.
אנשים עם פגיעות נרקיסיסטית צריכים כל הזמן להרגיש טוב עם עצמם, ואיזו דרך נהדרת זו להרגיש טוב עם עצמי כאשר אדם שזקוק לתמיכה נשען עליי, או תלוי בי בכדי שאגרום לו להרגיש טוב יותר. אם אני עוזר לאחרים במצוקה זה אומר שאני בעל ערך, וזה הדבר שהכי חשוב לי להרגיש. היבט נוסף הקשור לזה הוא הפחד מדחייה. כדי להרגיש טוב עם עצמם, אנשים בעלי ערך עצמי נמוך יעשו הכול בכדי להימנע מדחייה. העניין הוא שדחייה היא חלק חשוב בהגדרה העצמית שלנו. בכדי להעריך את X למשל, עלינו לדחות את כל מה שהוא לא X (ככה אנו בוחרים בן זוג). כלומר, אנחנו מגדירים את עצמנו באמצעות כל הדברים שאנו אומרים להם "לא", אולם אם אנו בוחרים שלא לומר "לא" לשום דבר (ואנו עושים זאת כנראה בגלל הפחד שמישהו ידחה אותנו באותו האופן), אנחנו במובן מסוים מאבדים את העצמי שלנו.
אם כך, מדוע לחלק מהאלטרואיסטים יש קושי לפרגן דווקא לקרובים ביותר אליהם כמו בן זוגם? מכמה סיבות: ראשית, בדרך כלל ככל שאדם קרוב אלינו הוא מטבע הדברים יותר חשוב לנו, אולם אצלם "עניי עירך קודמים" - רק אם הם ממש במצוקה. יותר נוח לעזור לאדם רחוק ומסכן, מאשר לעוף על אדם קרוב. שנית, כיוון שאנו מרגישים קרובים לבן זוגנו, אנו מתייחסים אליו באותו אופן שבו אנו מתייחסים לעצמנו – זה אומר שאם תחושת הזכאות שלי נמוכה, מן הסתם גם תחושת הזכאות של בן זוגי תהיה בעיניי נמוכה, ולכן באופן לגמרי לא מודע לא מגיע לו שאעוף עליו.
שלישית, אם הכול נובע מתחושת ערך עצמי שברירית, יתכן כי אם אפרגן לבן זוגי ואגרום לו להרגיש טוב עם עצמו, הוא לא ירצה אותי או יזדקק לי יותר. אם אנפח את האגו של בן זוגי, מה יהיה על האגו שלי? כאן נכנסת גם צרות עין שיכולה לחלחל בני זוג ולזרוע חורבן של ממש. במקום שהצלחתו של בן זוגי תגרום לי להרגיש טוב עם עצמי כיוון שאני חלק ממנו, אני ארגיש שהצלחתו של בן זוגי לוקחת משהו ממני, או מעמידה אותי בצילו. במקרה של אותו גבר שהגיע לטיפול, יתכן שלאשתו היה קשה לראות את ההזדקקות הגדולה שלו, כיוון שהוא גבר מוצלח ובעל ערך עצמי בריא. יתכן שהיא אף מעריכה אותו ומחמיאה לו במחשבותיה, רק שהיא משאירה את התחושה הזאת בינה ובין עצמה. זאת גם אחת הטעויות הגדולות שבני זוג עושים לפעמים - משאירים את המחמאות וההתלהבות אחד מהשני לעצמם, רק מכיוון שאלו הם דברים "מובנים מאליהם", מבחינתם.
להשתחרר מהנטייה
אז מה אפשר לעשות עם כל התובנות הללו? הדרך להשתחרר מהנטייה הזו היא קודם כל להודות בה בפה מלא ולקחת עליה אחריות. לדוגמה: "כן, אני עוזר לאנשים בכדי להרגיש טוב עם עצמי, ולפעמים מזניח את האנשים הקרובים אליי", או "קשה לי לפרגן לאחרים או לבן זוגי כי אני קצת מקנא". בכדי לשלוט בהתנהגויות שחוסמות אינטימיות, עלינו קודם כל להבין אותן, לדבר עם בן הזוג שלנו עליהן ולהודות שלפעמים, בתוך תוכנו, אנו רוצים בעצם לעצמנו את מה שאנו מעניקים לאחרים, וזה בסדר.
עלינו לזכור שזו חוכמה קטנה להתייחס נהדר לאחרים, אבל לקחת את הקרובים ביותר אלינו כמובנים מאליהם. להפך - עלינו להעדיף את הקרובים לנו על פני האחרים, כיוון שיצירת גבולות בריאים בינינו ובין שאר העולם מגדירה את מי שאנחנו. אל תתביישו להרים את בן הזוג שלכם על ידי פרגון, הערכה, הכרת תודה, לקיחת חלק בהצלחותיו ודיבור עליהם בקרב כל מי שמוכן לשמוע. ולבסוף, אולי כדאי לנו למצוא בן זוג שאומנם ירצה לעזור לנו כשנרגיש קטנים, אבל בעיקר ירצה לחיות לצידנו כשנרגיש גדולים.
רועי צור הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט – עוסק בטיפול פרטני, זוגי וקבוצתי. מעביר במסגרת "Funzing" הרצאות לקהל הרחב כגון "מהתאהבות לאהבה: מניעים, טעויות ופחדים בדרך אל הזוגיות".
