בגדתי בך במיטה שלנו ולא תסלח לי לעולם
48 שעות רצופות לא ישנתי. האשמה אכלה אותי מבפנים ולא הצלחתי באמת ליהנות. מראש ידעתי שחציתי קו אדום, שעברתי עבירה ואולי בגלל זה גם הורדתי את הראש וקיבלתי את העונש שהטלת עליי בכבוד. אבל אתה כבר חוגג על זה יותר מדי. לא השארת לי דבר, ושום מעשה כבר לא מצדיק את זה
בחיי שלא רציתי לפגוע בך. לא ככה, במיטה שלנו ומאחורי גבך. רציתי להישאר מוסרית ונקייה, אבל הפיתוי היה חזק ממני וגם כשקול פנימי אמר לי לא, עניתי בחזרה כן. ואתה הענשת. הו, כמה שהענשת: בכסף, בתכשיטים, ברכב ובנייד. את הכול לקחת ממני. מחקת את כבודי במחי יד. ואני מנסה להבין אותך, להבין שזהו אגו גברי שנפגע, שנשבר לרסיסים. אבל גם אתה הכאבת לעצמך כשהתעקשת לעבור על כל ההתכתבויות. כשהתעקשת לקרוא את כל המחשבות שכתבתי על מישהו אחר שהוא לא אתה.
אין בך די הבנה כדי לראות מבעד למעשה, מבעד לכאב ולאגו הפגוע, ולהבין שגם לי היה אגו פגוע. שאני נפש פצועה שרצתה אביר שיציל אותה, בזמן שהוא היה רק הטריגר. אין באמת התאמה בינינו. הוא היה הסחת דעת, מישהו אחר לחלום עליו בעיתות מצוקה. אבל לא הצלחת להכיל את כל זה והשפלת אותי עד היסוד. נלחמת בי עד הסוף כדי להוכיח לעצמך שנקמת את ההשפלה שחווית. והכי אבסורד זה שלמרות כל הבעיות, תמיד סיפרתי וחלקתי איתך הכול. ואפילו את זה היה בי איזה רצון מוזר לחלוק, לספר לך איך זה קרה וכמה הזוי זה היה. אבל הפעם כמובן שלא עשיתי את זה, ובחיים לא תדע עד כמה שזה היה מיותר.
לא תדע ש-48 שעות רצופות לא ישנתי. האשמה אכלה אותי מבפנים ולא הצלחתי באמת ליהנות. לא הייתי שם עד הסוף. מבעד לדמעות שלי רואים את החרטה. מראש ידעתי שחציתי קו אדום, שעברתי עבירה ואולי בגלל זה גם הורדתי את הראש וקיבלתי את העונש שהטלת עליי בכבוד. אבל אתה כבר חוגג על זה יותר מדי. לא השארת לי דבר ועכשיו איבדת צלם אנוש, ושום מעשה כבר לא מצדיק את זה.
גירושים מכוערים משחור כפית עליי, ואני מתרסקת מדי יום מחדש וחברים מקלפים אותי מהרצפה. הם עדיין דואגים לשלומי, למרות החטא הגדול והנורא שעשיתי. כי אני לא איבדתי צלם אנוש, וזה היה אחרי שכבר פתחתי בתיק גירושין, אחרי שכבר לא באמת היינו ביחד ותכלס אנחנו לא באמת ביחד שנים. ולמרות זאת, חבל שזרקת לפח 20 שנה ועוד כשיש שני ילדים בתמונה.
תמונות ורק תמונות השארת לי למזכרת. תמונות של צחוק וחוויות. אני עוברת על האלבומים מבעד לחיוך אני רואה איך במרוצת השנים עיניי הפכו כבויות, כאילו מאחורינו תפאורה אחת גדולה ואני מרגישה ששום דבר מזה אינו אמיתי. התרעתי על זה. סיפרתי לך איך אני מרגישה. דיברנו על זה המון פעמים. אפילו הלכנו לייעוץ זוגי. אבל כל מה שעשינו היה להבטיח זה לזה הבטחות שלא קוימו, ולכסות עצמנו במלא פלסטרים שבבת אחת יצאו בצורה כואבת וחדה.
מאז שזה קרה אני ישנה בחדר של הילדה. מנסה להזכיר לעצמי שאתה עושה הכול מתוך פגיעה, מתוך מצוקה. אבל איבדת אותי הפעם לתמיד, ולא רק לתקופה. והמעשה שנעשה היה המסמר האחרון בארון שיבהיר לך סופית שאין יותר על מה לחלום, על מה להילחם. שכל מה שהיה בינינו נגמר.
ברור לי ואני יודעת שלא תהיה לי ברירה, ושבקרוב אצטרך לקום שוב מההריסות ולשקם את חיי. לעשות ריסטרט ולהתחיל כמעט מאפס עם מערכת הפעלה חדשה, שבה אין לי אותך ואולי גם לא חפצים וכסף. ולמרות הכול, אני מאחלת לך חיים יפים ושלווים. אתה האבא של הילדים שלי, והם צריכים אותנו שלמים ובריאים. בסוף הכאב של שנינו ידעך, האגו יתרומם וכל אחד ימצא את הפינה שלו וישתקם. אמן.
