הייתי חברה מתעללת שלמדה לטפל בעצמה
בבסיס כל אדם מתעלל נמצא איש ששונא את עצמו, את ההתנהגות שלו, איש חסר אונים ומתוסכל. ובא לי לבוא אל כל אחד ואחת מהמתעללים האלה ולנער אותם. לומר להם שעם כמה שהעבודה העצמית הזאת קשה ומאתגרת - מי שרוצה לאהוב צריך להבין שאהבה היא הכבוד ההדדי, החיבוק והגבולות שאנחנו שמים לעצמנו
השיח החשוב שמתנהל כרגע על אלימות ביחסים, מציב אותי לא פעם נושכת שפה. מצד אחד, הייתי בעוונותיי בת זוג מתעללת. הייתי גם חברה מתעללת ובת מתעללת להוריי. חוויתי התקפי אלימות, על כל סוגם, כלפי היקרים לי ביותר וגם כלפי עצמי, רק כדי לפגוע באלו שאני יקרה להם. "בחינת גבולות" קוראים לזה המטפלים, ומבססים את הפרדוקס הנוראי שבו דווקא אלו שמודעים לכך שבבסיס האלימות עומד כאב, חשופים לעוצמות האלימות הקיצוניות ביותר.
היה לי מזל שאגרופו לא פגש את פרצופי
שמות לזה סוף: סימנים שאתן בזוגיות אלימה
מצד שני, יש בי בוז וכעס נוראי על המתעללים. מי כמוני יודעת את הפינוק שבבסיס המחשבה הזו, שהכאב הזה ניתן לחלוקה. אני רואה שוב ושוב אנשים שחיים חיים מלאים ומתפקדים (לעיתים יותר משלי), שהסובבים אותם משלמים את המחיר ועוצמת הכאב שלהם לא פוחתת לעולם. הם מסתובבים בינינו כמו חיות פצועות ודורשים את אותו צדק על הכאב הזה - ואין צדק. כמו בהרבה מקרים, גם אין כאן ממש היגיון. יש מציאות, ולרוב היא כואבת מאוד לנו ולסובבים אותנו.
לפני כעשור, בעקבות משבר אישי שהיווה סוג של נקודת קיצון בחיי, החלטתי לעשות ריסטרט לחיי. התחלתי לחיות על פי היכולות שלי, ולא על פי אותו פוטנציאל עמום שהביא איתו נקודות שיא ונקודות שבר בלי רגע למנוחה. החלטתי לקחת אחריות על הכאב הזה, להבין שהוא נתון קבוע בחיי ושהוא שלי ולא של אף אחד אחר. הכאב הזה, שהתרגלתי להשליך על סביבתי, הוא הגיבנת שאני נושאת עימי ומעצבת את מי שאני. מתוך ההבנה הזאת בחרתי לא להגיע יותר למקום שבו אני מאבדת שליטה ופוגעת בקרובים אליי ביותר. ריסון. ריסון הוא מילת המפתח, ואם אין בי את הכוחות לריסון, אז בידוד, התייחדות עם הכעס ועוצמתו בחדר מרופד מטאפורית, עד שהגל הנוכחי יחלוף.
כשאמרתי לאנשים שאינני מעוניינת במערכת יחסים, הם פתרו את זה כהצהרה ריקה, פוזה בוהמיינית, חלקם אפילו התרגזו עליי. הם צדקו חלקית. כן, מאוד רציתי אהבה. אני גם יודעת לאהוב ואוהבת לאהוב, אבל לא הסכמתי לתת לדחף הזה להשתלט עליי כל זמן שידעתי שאינני יכולה לנהל את המחיר שהוא מביא איתו. למדתי שאהבה אמיתית היא למנוע מאלו שאני אוהבת את הצד הבעייתי שבי. לפני שלוש שנים, כשפגשתי את בן זוגי הנוכחי, לא התמסרתי בקלות. אנשים מתארים את התקופה הראשונית כהתאהבות ופרפרים בבטן. שטויות! התקף חרדה של שלושה חודשים חוויתי! פחדתי שבאבחת נשיקה אחת תפרוץ אותה אני ישנה, בוחנת גבולות, טוטאלית והרסנית.
אז דיברתי על זה כל הזמן, לא הזהרתי, שיתפתי ולקחתי אחריות. ובן זוגי, איש מיוחד ונדיר, בחר להקשיב, לנסות להבין ולכבד. הוא נתן לי את הזמן שהייתי צריכה. הרי אהבה עוסקת בכבוד ובכך שאתה רוצה להטיב עם אלו שאתה אוהב, בטח שלא לפרוק עליהם את הסבל הפנימי שלך. הסבל, אגב, עדיין חי בתוכי. לפעמים זו מלחמה קשה יותר ולפעמים פחות, אבל יש לצידי מישהו שאוהב אותי יותר, מעריך אותי יותר ובעיקר מבהיר לי שיש גבולות שאסור שייחצו, ושיש דברים שאם ייאמרו, אהבה או לא אהבה, הוא יצא מהדלת ולא ישוב.
אנשים אומרים לי שהבחירה שלנו לא לגור ביחד מוכיחה שאנחנו לא באמת אוהבים. להם אני אומרת שהבחירה הזאת דווקא מוכיחה את עוצמת אהבתנו, את המחיר והפשרה שאנחנו מוכנים לעשות כדי להיות טובים יותר האחד לשני.
בבסיס כל אדם מתעלל נמצא איש ששונא את עצמו, את ההתנהגות שלו, איש חסר אונים ומתוסכל. ובא לי לבוא אל כל אחד ואחת מהמתעללים האלה ולנער אותם. לומר להם שעם כמה שהעבודה העצמית הזאת קשה ומאתגרת - מי שרוצה לאהוב צריך להבין שאהבה היא לא לונה פארק מלודרמטי של ירח דבש מול גיהינום. אהבה היא הכבוד ההדדי, החיבוק והגבולות שאנחנו שמים לעצמנו, כדי לא לפגוע בנו ובאהובים עלינו.
לפנייה לכתב/ת 
