ריב זוגי וחוויה חוץ גופית שגרמה לי להבין הכול
ריחפתי תודעתית מעל החדר, צופה בכולם, כולל בעצמי, נגעלת מהמצב ומבינה שזו לא המציאות אותה רציתי. כעסתי עליו אך בעיקר על עצמי, כשהאמת המכוערת התפוצצה לי בפנים. הוא לא היה ולא יהיה לעולם כפי שקיוויתי שיהיה, לא משנה כמה אטפח, אטפל ואתן לו. זה הטיפוס, זו הסחורה ואין תרופה לאישיות כל כך שונה
זה היה לפני חמש שנים. יום רגוע עבר עליי ובעבודה הכול תיקתק כמו שעון. דיברתי קצת עם חברות ודמיינתי איך יומי ימשיך בשלווה בבית אחרי זה. קצת לשחק עם הילדים, קצת לראות טלוויזיה... אבל למציאות תוכניות משלה. פתאום בעלי חזר מהסופרמרקט ומיד התחילה מריבה. עוד מריבה שהתחילה יש מאין בדיוק כמו קודמותיה. קצת על כסף, קצת על הערכה. הוא מקטין אותי, אני אותו. שנינו משחקים פינג-פונג עם אבן, מכאיבים אחד לשני. הילדים היו קטנים, הסתובבו סביבנו חסרי אונים. מצפים גם הם ליחס, ולא מבינים את המתח והבוז ששוררים פתאום באוויר.
לא הייתי אמורה להתאהב בך. אני נשואה
אבל משהו בכל זאת היה שונה בריב הזה - פתאום ריחפתי תודעתית מעל החדר, צופה בכולם, כולל בעצמי, נגעלת מהמצב ומבינה שזו לא המציאות אותה רציתי, שזו לא תמונת המשפחה עליה חלמתי בילדותי. כעסתי עליו אך בעיקר על עצמי, שנכנסתי עם כל הכאב והבעיות והקמתי משפחה למרות שלא הייתי שלמה עם הבחירה שלי. האמת המכוערת התפוצצה לי בפנים. הוא לא היה ולא יהיה לעולם כפי שקיוויתי שיהיה, לא משנה כמה אטפח, אטפל ואתן. זה הטיפוס, זו הסחורה ואין תרופה לאישיות כל כך שונה.
הרגשתי איך הדם בוורידים שלי בוער, מגיע לנקודת רתיחה. הרגשתי את דפיקות הלב הולמות, ולא מסיבות טובות. בבת אחת איבדתי שליטה, התחלתי לסטור לעצמי, לצעוק ולבכות. בליל של רגשות הפכו בבת אחת להתמוטטות עצבים. הרגשתי חולשה שלא יכולתי להשתלט עליה. רציתי שהאדמה תבלע אותי מיד. רציתי לחדול, לברוח ולא לחזור לעולם. לא למציאות הזאת ובטח שלא לבית הזה. קיוויתי שמישהו ידפוק בדלת ויציל אותי, אבל איש לא הגיע. חוויתי התרסקות בתוך ביתי שלי והרגשתי כמו בסדרה "אבודים", כשהמטוס התרסק והם ניצלו אך תקועים, איש לא מוצא אותם והם במלחמת הישרדות שלא ברור כיצד תסתיים. כל הזמן הזה בעלי צפה בי ולא הושיט יד. להיפך, משהו בזה הדליק אותו, חיזק אותו לדעת שהוא חזק ממני. דמעות הציפו את עיניי עד שלא יכולתי עוד. הראש שלי המשיך לעבוד למרות הקושי, וקול קרא בתוכי: "אני מוכה! מוכה נפשית!".
כעבור שבוע מצאתי את עצמי פועלת בשתי חזיתות - הלכנו לטיפול זוגי ובמקביל הלכתי לעורכת דין, לשאול על הזכויות שלי. פגשתי בעורכת דין שנראית תותחית, לבושה למשעי ועושה רושם אדיר. אחת שתמורת כליה תשיג לי כל מה שאני רוצה. ישר קיבלתי עצות לחימה: "תקליטי אותו", "תרוקני לו את החשבון", "תעשי לו ככה וככה ויהיה בסדר, אני אלווה אותך". לא התעודדתי מזה, רק נבהלתי. זאת לא אני, זה לא בשבילי. אני לא בן אדם של מלחמות. רוצה הכול בנעימים.
ייעוץ זוגי אחרון לפני שמפרקים את הבית
אז הלכתי לייעוץ זוגי ושם חפרנו יחד, הוצאנו את הקרביים שלנו על שולחנה של המטפלת. פגישות טעונות עם המון חילופי האשמות. פתיחת פצעים וצלקות, ותקווה קלושה לפתרונות והצלת הנישואים. שנה שלמה ישבנו מולה, עבדנו קשה והגענו לכמה וכמה תובנות - היא לימדה אותנו להקשיב זה לזו, לסלוח, לוותר, לדרוש ולהתגמש. במילותיה הטובות היא העניקה לגיטימציה לרגשותינו. שבוע אחרי שבוע עוד פצע נפתח. ואז עוד פצע. ועוד אחד.
לפעמים נכנסנו לפגישה בחוסר רצון מוחלט. לפעמים, מרוב דיבורים ומהלומות, לא יצאנו עם דבר מלבד כאב ראש. לפעמים הייתה תקווה, ולפעמים גם היא נעלמת ברגע. וכל הזמן הזה היא שם - שופטת, בוררת, מטפלת ומייעצת. לעיתים מדויקת ולעיתים רחוקה מאוד מלהבין אותנו. גם היא, מפגישה לפגישה, לעיתים הראתה מיאוס או אובדן עצות. בפעמים אחרות נלחמה עבורנו - מראה לנו את האור כשאנחנו חנוקים בחשיכה. כך עברה לה כמעט שנה שלמה. שנה של פירוק הרגש, המכאובים והשוני. לבסוף הפסקנו עם הטיפול והשתדלנו לפעול לפי הכללים שרכשנו. לפעמים זה עבד, רוב הזמן זה לא.
לפני חודשיים ואחרי אינספור התבשלויות והתלבטויות, הלכתי לפתוח תיק. תיק ישוב סכסוך. תיק גירושים. ואם קשה לחיות יחד עם בן זוג אלים נפשית, אין לי מילים לתאר כמה קשה להתגרש מאדם כזה. אדם שלא ראה אותי ממטר כשהיינו יחד, ועל אחת כמה וכמה לא רואה אותי עכשיו כשאני פצועה ומדממת את כל משקעי העבר החוצה ממני, מבינה שאין מנוס וצריך לפרק את החבילה המקולקלת הזאת.