היא שוב חושבת שאני לא אוהב אותה
"קארין", אני מתחיל ולא כל כך יודע איך בדיוק להמשיך. "תראי, גם לי טוב איתך. גם אני אוהב להיות איתך, אבל אני נותן לך מה שאני יכול. אני לא יכול להכריח את עצמי להתקשר או להיפגש איתך רק כי עברו יומיים או יום או שלושה. אבל כשאני איתך, אני איתך במאה אחוז – ואת יודעת את זה"
"אתה לא אוהב אותי", היא אומרת בצער. זו לא הפעם הראשונה שאני שומע את זה ממנה. "למה את אומרת את זה?", אני שואל. "כי עבר שבוע מאז שהתקשרת אליי בפעם האחרונה, ואני מרגישה שאני נמצאת אצלך בערך בעדיפות מספר 18". יש לה נטייה קלה להגזמה, אני יודע. "מותק, את מאוד חשובה לי ואני לא מבין מה הקטע של השבוע. גם את לא התקשרת אליי. מה, את רוצה שנקבע זמנים קבועים למתי אני מתקשר ומתי את?"
נמשכתי אליך, פנטזתי עליך והסתפקתי בידידות
"לא", השיבה בתקיפות. "אתה יודע שלא לזה אני מתכוונת. אני פשוט מרגישה שאתה מנוכר. מנוכר וקר". היא מסיימת את המשפט בנימה של ילד נעלב. הלשון נופל על לשון רק מדגיש את עלבונה. "בַּמֶה אני קר?", אני שואל, נוקט בלשון צחה. "אפילו עכשיו", היא פוסקת. "אתה ענייני כזה ונורא רציונלי, ובכלל נראה לי שכל העניין משעשע אותך".
אני עוטה פרצוף לא מבין ואומר, "מה את רוצה? שאני אבכה? אנחנו מדברים". "אני לא יודעת", היא אומרת, "כלומר, אני ידעתי מראש שלקשר בינינו אין עתיד, אבל אני אוהבת אותך. אני רוצה שנהיה ביחד. נורא כיף לי להיות איתך ביחד. אני מתגעגעת אלייך, ושבוע זה המון זמן. אתה כאילו נעלם, ואני לא יודעת מה קורה איתך".
"קארין", אני מתחיל ולא כל כך יודע איך בדיוק להמשיך. "תראי, גם לי טוב איתך. גם אני אוהב להיות איתך, אבל אני נותן לך מה שאני יכול. אני לא יכול להכריח את עצמי להתקשר או להיפגש איתך רק כי עברו יומיים או יום או שלושה. אבל כשאני איתך, אני איתך במאה אחוז – ואת יודעת את זה".
"אה, אז אם לא יבוא לך לדבר איתי שבועיים אז פשוט תעלם לשבועיים? זה לא מקובל עליי. אני לא מוכנה". "מאמי", אני אומר, קצת בקוצר רוח, "או שמחליטים מראש מתי ובאיזו תדירות נפגשים, או שזה קורה באופן ספונטני. זה או הדרך הזו או הדרך הזו". ואז אני מוסיף, "ואין שלישית!", כשאני מחקה כמיטב יכולתי את ישעיהו ליבוביץ', אבל היא לא קולטת את זה. אותי זה קצת מצחיק ואני מחייך.
"יו, אני לא מאמינה!", היא מרימה את קולה בדרמטיות. "בכלל-בכלל לא אכפת לך! אתה מתייחס לזה כל כך בקלילות, לא מבין עד כמה זה מכאיב לי. כואב לי כשאני מתגעגעת אלייך בלילות, כואב לי כשאתה לא מתקשר. לי כואב ואתה...", אני שולח יד לסנטרה ומרים בעדינות את ראשה. היא מנסה להתחמק ממבטי ולבסוף נלכדת.
"מותק, כבר דיברנו על זה כל כך הרבה פעמים. אני חושב שאת מדהימה ומושכת ומעניינת, אבל אני לא יכול אחרת. I can’t help it – It’s in my nature", אני מצטט את העקרב ממשל הצפרדע והעקרב הזכור לטוב מהסרט 'משחק הדמעות'. בסך הכול היא צודקת. באמת אני מרגיש כל כך קליל ושולט בעניינים. כמו במשחק מול יריב נחות.
"אבל כיף לי להיות איתך. כיף לי לישון איתך. אני לא אוהב לישון לבד", היא אומרת בקול קטן וחמוד. אני אוהב כשהיא מדברת בשפה תינוקית או בלשון זכר. נראה שגם הסערה הזו כמעט מאחוריי. "אז בוא תישן איתי", היא אומרת בהתפנקות ואני משתף פעולה ומלטף את לחיה. "במקרה יש לי חצי מיטה פנויה הלילה".
"ותעשה לי שוקו?", היא ממשיכה בנימת ההתפנקות, ששרידים קלים של עלבון עוד ניכרים בה.
"בטח", אני אומר, "שוקו אחד מפנק מיד בדרך אלייך".
"אז אני הולכת להתכרבל. קר לי. תוכל להביא לי למיטה?"
"It’s you lucky day, ילדה", אני אומר. "נו, באמת כל כך רע לך איתי?"
