אחת ולתמיד: מה נשים לא יודעות על גברים?
גם אני, בדיוק כמוכן, התלוננתי, ייללתי, התבכיינתי והתעצבנתי אין ספור פעמים, עד שהתובנה הכתה בי - הבעיה לא בו אלא בי! לקח לי זמן להבין שזה לא שהם לא רוצים, הם פשוט לא מבינים מה אנחנו רוצות מהם
היא אוחזת בכתפיי ומאלצת אותי להביט בה. לרגע נדמה לי שהעיניים הגדולות שלה מסוגלות לחדור לתוכי ולקרוא את מחשבותיי הכמוסות, ואני מרכינה את ראשי ונושכת את שפתי התחתונה בעצבנות. "את לא יכולה לשלוט בזה", היא מקשיחה את הטון שלה. "אם אני לא הצלחתי לשלוט בזה, אין בחורה בעולם שתצליח". היא מסתובבת לכיוון הבית. "אולי תנסי השבוע להשתחרר מכל התבניות שיושבות לך בראש ולבדוק מה את מרגישה באמת?"
תסתכל עליי כשאני מענגת את עצמי
לא מלמדים נשים להתמודד עם המבט הגברי
"את טועה, אני שונאת אותו...", המשפט נורה מפי באופן בלתי נשלט. "שנאה ואהבה הן צמד ערמומי". היא מחליקה את כף ידה על שיערה הגולש. "אני חושבת ששנאה יכולה בקלות להתפתח לאהבה, וגם להפך". "שום דבר טוב לא יתפתח כאן", אני מתעקשת, מכריחה את עצמי להיזכר שוב בלילה הארור. "לעולם לא אתן לו לפגוע בי שוב. לעולם!". "אהה!", היא מהנהנת לעצמה בסיפוק. "תיארתי לעצמי שהאידיוט עשה משהו נורא בזמן שביליתם שם בלונדון".
"הוא ריסק אותי", אני לוחשת ועוצמת את עיניי בכאב. "באותו הלילה, לרגע אחד חשבתי שאני לא צריכה להמתין יותר. חוויתי רגע נדיר שבו באמת הרגשתי, באמת חיִיתי", הקול שלי נשבר. "חמש שנים ארורות אני מתאמצת להקהות את הרגשות שלי, את התחושות שלי, כדי להקל את ההמתנה הנוראית, והנה הוא גרם לי לשכוח את כל זה ובאמת להרגיש". אני מנגבת במהירות את הדמעות. "ואז הוא הפך למפלצת". אני נעצרת ומלטפת את בטני שהתכווצה בכאב. "אני לא חושבת שאי פעם אצליח לסלוח לו. הוא גרם לי לוותר על האמפתיה, שהייתה חומת המגן שלי, ואז ניצל את הפרצה כדי לפגוע בי".
אני משחררת את זרועי מזרועה ומתרחקת מעט, מרימה את ראשי וממלאת את הריאות שלי בחמצן. "זאב תמיד יישאר זאב. הוא תמיד ירצה לחסל את הטרף שלו, גם אם לפעמים הוא מתחפש לסבתא תמימה", אני מגחכת במרירות. "אני בטוחה שהייתה סיבה להתנהגות הנוראית שלו", היא אומרת בביטחון, ואני לא מאמינה שהיא בוחרת להגן עליו אחרי ששפכתי בפניה את לבי וחשפתי את הסיוט שלי. "אמה", היא נשענת על גזע עץ ומסדרת את נעליה. "אני לא יכולה לומר לך שאני מכירה את הגרמני הזה ממש טוב, אבל אני יודעת דבר אחד - אף פעם לא ראיתי אותו מביט בבחורה כמו שהוא מביט בך".
היא מזדקפת שוב וממשיכה ללכת. "אנחנו זיהינו שיש לו חולשה אלייך, הצרפתים זיהו שיש לו חולשה אלייך, כולם מדברים על זה ורק את לא הפנמת את זה עדיין". שוב אני מוצאת את עצמי מביטה בה בבלבול. היא נעצרת לפני דלת הכניסה ומישירה אליי את מבטה. "גברים הרי תמיד יישארו ילדים קטנים, לא משנה מה גילם או מקצועם", היא מחייכת. "כדאי להתנהל איתם בפשטות. אם את צריכה משהו, תבקשי. אם את רוצה לדעת משהו, תשאלי. אם את כועסת, תסבירי למה. אחרת תהיי תמיד מאוד מאוכזבת ועצבנית, והם אף פעם לא יבינו למה" (מתוך הרומן של דנה לוי אלגרוד, "התמכרות").
במקום להתמרמר, תשנו גישה
חשבתי בהתחלה לכתוב טור על מה שגברים לא יודעים על נשים אבל אז הבנתי שזה לא יהיה טור אלא עשרה כרכים עבי כרס. בסוף החלטתי שהרבה יותר קל יהיה פשוט לתמצת לאחיותיי הנשים מה לדעתי אנחנו לא יודעות על גברים. הרי כמה פעמים יצא לכן להתלונן בפני החברות על משהו אידיוטי שבן הזוג אמר לכן או על משהו חשוב שהוא שכח? כמה פעמים התבכיינתן על ויכוח שיזמתן והוא עד היום לא הסכים להתנצל ולהודות באשמה? כמה פעמים הזדעזעתן מחוסר הרגישות שלו כלפי נושא שכל כך חשוב לכן?
גם אני, בדיוק כמוכן, התלוננתי, ייללתי, התבכיינתי והתעצבנתי אין ספור פעמים עד שהתובנה הכתה בי - הבעיה לא בו אלא בי! לקח לי זמן להבין שזה לא שהם לא רוצים, הם פשוט לא מבינים מה אנחנו רוצות. הם לא מבינים שחשוב לנו שהם יזכרו תאריכים חשובים, הם לא מבינים שחשוב לנו שהם יזייפו אכפתיות למצב הנפשי שלנו, הם לא מבינים שעבורנו דייט רומנטי זה לא בדיוק המצב שבו הוא שוכב על הספה, מפצח גרעינים ומזפזפ בין ערוצי הספורט בזמן שהוא מפנק אותנו בקריצה או בליטוף של הירך, והם גם לא מבינים אף פעם על מה המהומה. הם אף פעם לא מבינים מה לעזאזל אנחנו רוצות מהם.
לחיות במחשבה שאתן לבד במציאות המוזרה הזאת, זה לא נעים. שיטוט קצר ברחבי הרשתות החברתיות גילה לי קבוצות נהדרות של שיתוף המרמרמת. אימהות שוקעות, אימהות לא משקיעות וגולת הכותרת: מאמאצחיק - קבוצה של 250 אלף נשים שמתמרמרות יחדיו על החיים שלהן עם גברים ועם קוטלי התשוקה המוכרים (הילדים שלנו, כמובן). פתאום גיליתי שיש כל כך הרבה כינויים לגבר: "תורם הזרע", "מוריד הזבל", "היושב בבטלה על הספה", ועוד מני תיאורים מעניינים ומחמיאים.
גיליתי שמאות אלפי נשים חולקות את אותה הזוגיות. לרגע תהיתי האם ייתכן שאנחנו נשואות לאותו הגבר, אבל לא. התשובה היא הרבה יותר פשוטה - כולם יצאו מאותו פס הייצור וכל אחת מאיתנו קיבלה את הדגם שלה. היום אני הרבה יותר חכמה. כשאני רוצה משהו, אני מבקשת. כשאני כועסת על משהו, אני מסבירה בדיוק על מה אני כועסת, וכשאני רוצה שהוא יוריד את הזבל, אני פשוט מניחה את השקית מעל תיק העבודה שלו. גברים ממאדים ונשים מנוגה זה פאסה. "נשים הן כמו פורטנייט וגברים הם כמו טטריס" - זה כבר מדויק יותר. חשוב לי לציין רק שבעלי, הטור הזה ממש לא קשור אלייך. אתה מושלם. מושלם. מושלם.
דנה לוי אלגרוד היא סופרת של רבי מכר ארוטיים בארץ ובעולם
