"להינשא שנית אחרי שקברת את בעלך זה לבחור בחיים"
לביאה פז התמודדה עם פרידה כפולה מהבעל הראשון שלה – בפעם הראשונה כשנפל, ובפעם השנייה כשהחליטה לבחור בחיים ולהינשא בשנית. כעת היא מספרת על האופן שבו אבי גרינוולד ז"ל מוסיף לחיות דרך בנו שמעולם לא פגש, וכיצד נגינתו של הבן העירה אותה מהתרדמת אליה נפלה שנים מאוחר יותר
אברהם חיים (אבי) גרינוולד ז"ל בדיוק התבשר כי אשתו בהריון ראשון לאחר ניסיונות ממושכים. הוא היה מאושר. נרגשים, חיכו השניים שאברהם יסיים את לימודיו ועמדו לעבור לעיר אחרת כדי להתחיל את חייהם העצמאיים כמשפחה. ואז פרצה מלחמת שלום הגליל. "התחתנו כשהייתי בת 24 והוא בן 23", נזכרת לביאה פז. "הוא למד הוראה במבשרת, כך שהצטרפתי אליו בתפקיד העובדת הסוציאלית של ישיבת ההוראה בה למד. כשהוא סיים את לימודיו התחלנו להתארגן לקראת מעבר לקריית שמונה, כדי לעזור לתושבים בתקופה הקשה של הקטיושות. הודעתי שאני עוזבת והכל כבר היה סגור.
"הייתי בתחילת הריון ראשון שעבדנו עליו כל כך קשה עם טיפולים. חיכינו להריון הזה שנה וחצי, וזה לא מעט זמן במונחים של ישיבה שבה כולם עם ילדים. ואז, ביוני, פרצה מלחמת שלום הגליל. אבי נהרג ב-10 ביוני 1982. הטנק שבו נהג קיבל פגיעה ישירה ועלה באש. החבר'ה שהיו למעלה קפצו החוצה, אבל הוא היה למטה ונלכד בפנים. רק עשרה ימים לאחר מכן הודיעו לי שהוא נהרג, כי היו צריכים לסיים את כל הבירורים ולוודא במאה אחוז שזה הוא.
"בינתיים התחילה חרושת שמועות. כל פעם מישהו אמר משהו אחר, ובאחד הימים היה טלפון שצלצל ואמרו שראו אותו ושאני לא צריכה לדאוג. אחרי שבוע הגיעו מקצין העיר על הבוקר, ודפקו בדלת. אני זוכרת את עצמי עומדת ומגהצת בגדים. הם אמרו שאבי נעדר ושהם עדיין לא יכולים להגיד לי שום דבר סופי, אבל אנשים שהיו שם בשטח אמרו שהם יודעים שהוא נהרג. חיכינו כמה ימים כדי לשמוע מה ההחלטה, עד שהודיעו סופית שיש מחר הלוויה".
קשה מאד.
"זה היה נורא. גם למשפחה שלו. הוא היה הבן הבכור לאבא שהתאלמן מאשתו, ניצול שואה, וגם לי. סוף-סוף אני בהריון ואנחנו עומדים לצאת לשליחות בקריית שמונה, סוף-סוף מתחילים לזוז לאנשהו כי חיכינו הרבה זמן. בעצם העולם נחרב כי לאן ממשיכים? גם היום, כשאני מסתכלת על זה אחורה, אני שואלת איך קמים? למזלי היתה לי קהילה מאוד תומכת במבשרת. אבי מאוד אהב לשיר, אז בכל מוצ"ש היו מגיעים אליי חברים עם גיטרה, ושרים את כל השירים שהוא אהב. בזכות זה הבן שלו הפך להיות זמר, כי עוד כשהוא היה בבטן היו באים לפה, שרים ומנגנים אצלי בבית. הוא נולד שלושת רבעי שנה אחרי שאבא שלו נהרג. קראתי לו אביחי על שם אביו, אברהם חיים, וגם במשמעות של אבי-חי".
זה שם מאוד מחייב.
"בהחלט. עד עצם היום הזה הוא מחייב. זה ילד שגדל בצל אביו ובצל שמו של אביו, ונושא על כתפיו את זכרו. מצד אחד, התמונה של אבי תמיד היתה שם בבית, ואביחי יודע בדיוק מי הוא, מה הוא ומאיפה הוא הגיע. מצד שני, לא תמיד הוא רצה לשמוע יותר מדי. היו שנים שבהן הוא לא אהב לשמוע והעדיף שלא להכיר את החברים של אביו. זה לא קל והיה מאוד מורכב, אבל שקיפות היתה שם תמיד. כשאביחי היה בן שנתיים התחתנתי בשנית עם בעלי, יעקב פז. כמה מהחברים ששרו וניגנו במוצאי שבת הכירו אותו והם הציעו לי והציעו לו. הוא לא נבהל לקבל אישה עם ילד, ועמד בזה בגבורה רבה לאורך כל הדרך".
ישנו קושי בכניסה לזוגיות בסטטוס הזה של אלמנה? האם הרגשת שאת צריכה להיפרד מאבי כדי לפנות מקום לבן זוג חדש?
"זאת בהחלט פרידה, אין ספק. את חייבת להיפרד כמו שצריך, זה דבר ראשון, אחרת לא הייתי יכולה להיות נשואה היום. יחד עם זאת, זאת החלטה שאת רוצה להמשיך את החיים שלך. יש לי חברות שנתקעו, לא התחתנו ולא נולדו להן עוד ילדים. לי היה ברור שאני לא נשארת במקום, שאני מתקדמת קדימה, ושעם כל הכבוד לאבי, אני ממשיכה. לא הייתי נשארת רק עם הזכרונות על אבי ועם ילד קטן ומסכן שגדל לבד עם אמא שלו. אני לא חושבת שזה נכון. היה לי ברור שאני הולכת להקים בית נוסף".
לביאה מספרת שבשנים הראשונות לנישואיה, היא לא העזה לדבר בפומבי על אבי. "אנשים הזמינו אותי לדבר עליו בימי זיכרון, בהרצאות, בבתי ספר, ולקח לי 15 שנים עד שהסכמתי, כי בהתחלה זה מאיים על בן הזוג שלך. אני מכירה זוגות כאלה של נישואים שניים שהיא רוצה ללכת כל הזמן לדבר על הבעל הראשון. סליחה, אבל עכשיו תהיי עסוקה בבעל הזה. לכל דבר יש את הזמן שלו, ובהתחלה הזמן הוא לתהליך פרידה ולתהליך בניית הבית החדש. אי אפשר לבנות זוגיות כשאת כל הזמן עסוקה בבעל הקודם. זה לא הולך. צריך לעשות תהליך וכדי להתקדם את חייבת להיפרד ממשהו. עכשיו הזוגיות שלי מספיק יציבה כדי להתחיל לדבר גם על אבי".
עד כמה אבי נוכח כיום אצלכם בבית?
"הוא מאוד נוכח. יעקב קיבל את אביחי כבן לכל דבר, ואבי הוא אחת הדמויות שמסתובבות בתוך הבית. הוא חלק מהמשפחה. יש לנו כיום עוד שישה ילדים, ארבע בנות ושני בנים בנוסף לאביחי, ויש לנו בדיחות בבית, למשל אחד הילדים אומר לבעלי 'אתה בכלל לא אבא שלי, אני הבן של אבי'. או שאני אומרת ליעקב 'זה קרה לי איתך או קרה לי עם אבי?". כמובן שאלה בדיחות שאפשר להגיד רק אחרי כמה שנים, אחרי שבונים את מה שצריך, ולא על ההתחלה.
"יעקב בא ממקום מאוד מקבל. כשהוא בא, הוא אמר 'אני בונה את הנדבך הנוסף של המשפחה הזאת'. בכלל, היה לי מזל גדול שבעלי שיתף איתי פעולה, ומההתחלה היה לנו ברור שנבנה את הזוגיות כנדבך נוסף. כולם גדלו אצלנו בידיעה שזה הנדבך הנוסף ושלא מתעלמים ממה שהיה. מאוד ברור לנו שאבי נשאר נוכח וכולנו קשורים לאבי באותה המידה. כל הילדים גדלו על הסיפורים על אבי, והם מגיעים לקבר שלו פעמיים בשנה - ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום הזיכרון למותו. הם גדלו עם ועל השכול, למרות שהם לא קשורים לשכול".
האם אבי באמת חי דרך אביחי, הנושא את זכר אביו שלא הכיר?
"כל השנים אביחי גדל כפז לכל דבר, אבל תמיד ידע שהוא שייך לגרינוולד. כשהוא התחתן, הוא ואשתו החליטו ששם משפחתם יהיה פז-גרינוולד. אגב, גם אשתו של אביחי קרויה על שם אבי, מאחר שהיא בתו של חבר מאוד טוב שלו שקרא לה אביטל לזכרו. אביטל היתה מגיעה לאזכרות במשך השנים, ומאחר שאנחנו דוסים לא היה קשר בינה לבין אביחי, אבל בגיל מסויים היא אמרה לאמא שלה 'אולי אני אכיר את אביחי?'. אמא שלה סיפרה לי את זה, ואמרתי לה שכשאביחי יהיה מעוניין להקים משפחה, אציע לו.
"ברגע שזה נהיה רלוונטי סיפרתי לאביחי על ההצעה שמחכה לו, ובפעם הבאה שהיא הגיעה לאזכרה הוא הסתכל עליה ואמר 'יאללה, אני הולך על זה'. הם התחתנו ויש להם שישה ילדים, שהם גם הנכדים של אבי, וששני ההורים שלהם קרויים על שם אבי".
זה מטורף.
"ובכל זאת, אני תמיד מרגישה שלא מספיק הנצחתי את אבי, אבל תוך כדי שאני מדברת אני פתאום קולטת שאנחנו מנציחים אותו מכל הכיוונים. יש לנו מופע משותף, של אביחי, יעקב ושלי, שנקרא 'מלב שנדם לשירת האדם'. הוא משלב שירים וסיפורים, ובו אביחי שר ויעקב ואני מספרים את הסיפור של אבי ואת הסיפור על המוות הקליני שחוויתי".
ליבך נדם כמו ליבו של אבי?
"לפני כארבע שנים עברתי דום לב באמצע הלילה. ברוך השם, בעלי הוא רופא והוא התחיל לעשות לי החייאה והיה נס גדול שאחת הבנות שלנו היתה בבית והיא צלצלה למד"א. קיבלתי חמש מכות חשמל, ורק בחמישית החלו סימני חיים. במשך 16 יום הייתי בתרדמת והרופאים לא האמינו שאצא מזה בכלל. אביחי בא לבית החולים, ישב לידי, שר וניגן בגיטרה. בדיוק כמו שאחרי שאבי נהרג וכל החבר'ה באו ושרו איתי. אביחי והחברים שלו שרו ושרו עד שהתעוררתי. הכוח של השירה והכוח של אבי הלכו איתי תמיד מאוד חזק, ואחרי האירוע הזה אני מחברת את כל הדברים יחד – השירה של אבי, השירה כשהתאלמנתי, והשירה בתרדמת. הכל קשור לכוחה של השירה של אבי".
