"איתך אני לא יכול להתקדם, את גרושה פלוס"
"אני רוצה את החופש שלי להכיר נשים אחרות", הוא פקח לי את העיניים העצומות, "את גרושה פלוס. אבל נמשיך להיפגש בימים שתהיי בלי הילדה". לא האמנתי למשמע אוזניי. זה הרגיש כמו גירושים בפעם השנייה
ברגע הראשון את מרגישה שסכין מבתרת לך את החזה, ננעצת חזק פנימה וכל הדם מתפזר לכל הכיוונים כמו בסרט אקשן מפואר כשהטיפות ניתזות על הקירות. בשלב השני את מרגישה שאזל כל הדם בגופך, הפסיק לזרום, שאין יותר חיים בעורקים. גם אוויר אין לך, ואת מתחילה לנשום נשימות כבדות, מודעות ואיטיות כמו אדם בנשימתו האחרונה. את נשכבת על הספה ונושמת לאט, ללא מכונת החייאה.
אני לא מפחד להתאהב. בעצם, אולי קצת
נשואות, תפסיקו לקנא בגרושות. זה לא באמת כיף
את מרגישה כאילו זה עתה מתת, ועל כן רוצה לקבור את עצמך. הדרך הכי מדויקת לעשות זאת היא להתנתק מהעולם, להיעלם, לכבות את האייפון. זהו. ברגע שהטלפון כבוי, את כבר לא קיימת, ועכשיו אמור להיות לך קצת יותר קל לנשום לרווחה, למרות שאבן כבדה מונחת לך עכשיו על החזה כמו תעוקה שמאיימת להישאר.
ואז היא מכה בך, חדה כתער - האמת. ההבנה שזהו, זה נגמר. נפרדתם ומחר תצטרכי לקום לחיים חדשים בלעדיו. יותר מארבע שנים של קשר נזרקו, כמו פרק הזמן של הנישואים הראשונים שלי. הפעם זה היה בלי חתונה, ללא מגורים משותפים או חתול, ובכל זאת זה מרגיש לי בדיוק כמו גירושים שניים. ולא רק זה - מתברר שגירושים שניים קשים יותר מגירושים בפעם הראשונה. זו עובדה מפתיעה שקשורה לכך שחשבתי שנכנסתי לקשר בעיניים פקוחות לרווחה, כשאני מפוכחת וזהירה. אבל כשאהבה מצטרפת לעניינים, בבת אחת העיניים נעצמות וכל ההגנות נושרות. זה מהלך מסוכן, מכיוון שמתברר שבלי שריון אפשר שוב למות, אפילו די בקלות. פגיעה ישירה בחזה וזהו, זה הסוף.
לפחות הפעם יש לי הוראות הפעלה. אני כבר יודעת שבגירושים אסור להביט לאחור ואסור לפעול מהלב. ברור לי שעליי להתקדם כמו רובוט, צעד אחר צעד עד שאצבור מספיק מרחק שיאפשר לי לשכוח. אסור להתגעגע, אסור להיתפס לאשליה שאם נחזור הכול יהיה נפלא. ההיפך הוא הנכון. קו אדום שנחצה הוא גבול שאין ממנו חזרה.
הגירושים השניים שלי ובכלל לא התחתנתי
אני זוכרת היטב איך פעם הייתי חוזרת לסיבוב ועוד אחד ועוד ריב. שוב ושוב הייתי חוזרת אליו עד לרגע ההוא שבו לא חזרתי עוד. את המילה המיותרת שנזרקה אז לעברי כתבתי על פתק, כדי לזכור ולעולם לא לשכוח. כדי שלא אתבלבל חלילה ואחשוב שאפשר לתקן את מה שכבר מזמן התקלקל. מצחיק שחזרתי לאותו מקום בדיוק. "אני רוצה את החופש שלי להכיר נשים אחרות", הוא פקח לי את העיניים העצומות, "איתך אני לא יכול להתקדם, את גרושה פלוס. אבל נמשיך להיפגש בימים שתהיי בלי הילדה, מבטיח לסתום לך את החור", הוא גיחך, בזמן שאני לא האמנתי למשמע אוזניי. הדברים שאמר היו כאפה אחת יותר מדי. הוא באמת סבור שאוכל להמשיך להעניק לו משהו אחרי שהרגע פסל אותי ועוד בצורה בוטה כל כך?
קצת יותר מארבע שנים עברו מאז שהתגרשתי. אני כבר לא אותו סמרטוט רצפה. היום אני מכירה את המקום הזה ויודעת לזוז ממנו ברגע שאני רואה אותו לנגד עיניי. מזל שהוא היה סופסוף ברור כשמש כך שיכולתי להתעורר. קומי, אמרתי לעצמי, יהיה בסדר, גם אם תהיי לבד. אני חסידה דגולה של ללכת על פי צו הלב, אבל יש מקומות שבהם מסוכן לתת ללב להוביל, במיוחד כשהוא כל כך אוהב וגם כל כך פגוע. אסור להחליט מתוך אהבה או געגוע. יש רגעים שבהם השכל הישר צריך לקחת פיקוד.
ברור לי שאני לא רוצה להיות עם מישהו שסבור שאני לא מספיק מתאימה לו, או עם מי שרוצה לנסות להיות עם מישהי אחרת. אני לא רוצה להיות בעדיפות שנייה, ולקבל פעם אחר פעם את ההרגשה שאני לא מספיק טובה. אז הזכרתי לעצמי שאני לא נזקקת או מסכנה עד כדי כך שאצטרך לשמור על חברתו בכל פעם שארגיש אבודה בלי הילדה שלי. לא כשמדובר במי שפסל אותי לחלוטין בתור בת זוג לחיים.
אני זוכרת שכשסיימתי את הנישואים מאב ילדתי לקחתי בחשבון שאולי אהיה לבד. אני זוכרת גם שהעדפתי להיות לבד מאשר בקשר מקולקל. הזכרתי לעצמי לזכור זאת גם עכשיו. גם אם לא אמצא גבר שאמשך אליו באותה צורה, גם אם לא יהיה מישהו שהמבט שלו ימיס אותי, גם אם לא יהיה לי חיבוק כמו שלו או חברות כמו שהיתה לי איתו, אבחר להישאר לבד. כך עדיף. הרי האלטרנטיבה היא ביטול עצמי.
רק היום, בשלהי גיל 36, אני מבינה שהדרך לאהבת אמת עוברת בלאהוב את עצמך. בשנה האחרונה למדתי לאהוב את עצמי יותר מתמיד, וזה לא מאפשר לי להיות במקום שבו אני מרגישה לא מוערכת ולא רצויה, אפילו אם אני מאוהבת. כולם יודעים שגם האהבה לפעמים מתה.
