למה בנישואיי השניים בחרתי ללדת טבעי
"אני רוצה אפידורל", התחננתי בזעקות שבר. "את גיבורה!", היא ענתה לי בחלוק לבן ורטוב. "לא סתם הגעת לחדר לידה טבעי, זה היה גם הרצון האמיתי שלך", ניסתה להזכיר לי. "תתחברי לכאב, הוא חיובי, את מתקדמת, את אמיצה". "הצילו", התחננתי חלשה, מותשת ומזיעה תחת המים הזורמים, תוהה לעצמי מה לעזאזל עשיתי לעצמי?
הגענו אל החדר שלנו בשעת לילה מאוחרת, גוררים שתי מזוודות טרולי תואמות. בחוץ שרר חושך כבד, וקור של תחילת חודש מרץ חדר מבעד לעצמות, אבל החדר היה חמים ומזמין כמו שזכרנו, עם תאורה נמוכה ובדים רכים. צנחתי בחיוך אל הכורסא הרחבה והמפנקת, בזמן ש-ע׳, שכבר החליף לבגד ים, ניגש לפינת החדר כדי לחבר את הפלייליסט הרומנטי שהכין במיוחד ליום הזה. "שנכין את הג׳קוזי?", הציע ברכות.
האתגר שלי? להישאר מושא חלומותיו של בעלי
"אני לא יכולה יותר!", צעקתי חסרת אונים בעודי כורעת על ארבע, עירומה בתוך הג׳קוזי, מקווה שאולי ע׳ או האחות המיילדת שכבר חברה אלינו בשלב הזה, יוכלו לעשות משהו כדי להקל על הכאב שלי. הם עמדו מאחוריי, ובעוד ע׳ מכוון אל גבי שפורפרת דוש עם מים חמים, המיילדת עיסתה לי את הגב התחתון באצבעות חזקות ומיומנות. "אני רוצה אפידורל", התחננתי בזעקות שבר. "את גיבורה!", היא ענתה לי בחלוק לבן ורטוב. "לא סתם הגעת לחדר לידה טבעי, זה היה הרצון האמיתי שלך", ניסתה להזכיר לי. "תתחברי לכאב, הוא חיובי, את מתקדמת, את אמיצה". "הצילו", התחננתי חלשה, מותשת ומזיעה תחת המים הזורמים, תוהה לעצמי מה לעזאזל עשיתי לעצמי.
הזיכרון הפך לגרגרי אבק
"הפעם אני רוצה לעשות את זה כמו שצריך", הודעתי בנחישות ל-ע׳ מבעד לערימות ספרי הלידה שהקיפו אותי בדירה החדשה שלנו. "אני הכי מחוברת לעצמי ורוצה ללדת בתנועה, להקשיב לגוף שלי כמו שהטבע ברא אותנו, הנשים", הוספתי. זה היה ההיריון הראשון המשותף לשנינו, ותחושת שותפות הגורל והחגיגיות היתה בשיאה. אני בנישואים שניים וחדשים, חשבתי לעצמי, אני בתיקון, ויש לי פה הזדמנות פז להתבונן פנימה ולעשות בחירות אמיצות ואותנטיות שלא העזתי לעשות עד כה, בחירות שיאפשרו לי לחוות את הלידה הזאת בצורה אחרת, כמו אמזונה.
"ברור שטבעי", ע׳ ענה בלי למצמץ. "זה הכי בריא והכי טוב לך ולתינוקת". וכשהוסיף, "אני גאה בך", כבר ידעתי שאין דרך חזרה. וכך, זיכרון הכאב והתחנונים המשוועים לאפידורל מהלידה הקודמת הפכו לערימת גרגרי אבק שטואטאו בחטף לפינת החדר ונשכחו.
קפיצה מודעת לג'קוזי
אבל מסתבר שסיפור הלידה הזה הוא גם אלגוריה לדרך הסובייקטיבית שלי לקבלת החלטות. כשאני מחליטה לעשות משהו בחיים שלי, בייחוד צעד שנראה לי אמיץ או מפחיד, אני צובעת אותו בצבעים רומנטיים, מדגישה את החיובי ומתעלמת מהצדדים הפחות נעימים שעלולים להתלוות אליו. למה? כי יש לי אמונה כזאת שאם אשהה מראש במקום של הפחדים והחששות המבהילים, הם ישתלטו עליי ועל הרצון הפנימי שלי וימנעו ממני לעשות את מה שבאמת אני רוצה. אחר כך, כשאני קופצת למים, המציאות כמו המציאות ממילא מציבה את האתגרים שלה, ואני נאלצת להתמודד איתם ולמצוא דרכי פעולה בזמן אמת, כי אין ברירה.
האם זה תמיד הוכיח את עצמו? ברוב המקרים כן, כמו למשל בהחלטה על הלידה הטבעית, שבמבט לאחור, למרות היותה הכי כואבת מכל ארבע הלידות שעברתי בחיי, היא גם היתה היחידה ללא שום סיבוכים, תוך החלמה פיזית ומנטלית מהירה מאוד, והיא בעיקר הותירה בי תחושת מסוגלות אדירה. אבל היו בחיי גם מקרים משמעותיים אחרים שבהם ההיאחזות ברצון, תוך התעלמות מהקשיים הצפויים, ממש לא הוכיחה את עצמה.
אז מדוע במקרים מסוימים זה מצליח לי ובמקרים אחרים לא? כנראה שהמקרים בהם הקפיצות שלי לג׳קוזי החיים לא הוכיחו את עצמם הם אותם מקרים שבהם מלכתחילה הרצון שהנחה אותי לא טמן בחובו זרעים של ברכה. כמו למשל כשהתחתנתי בפעם הראשונה, תוך ידיעה פנימית (מודחקת ומוכחשת אומנם) שזה לא ייגמר טוב. על בשרי למדתי שכאשר קשה לי לדמיין תמונה מיטבית ומרגשת, או כשאני נמנעת מכך, זהו רמז עבה לכך שהרצון שלי מהתל בי, שהוא נוירוטי והישרדותי, ולא באמת מגיע ממקום שנכון לי.
