די. תפסיקו לחטט לנשואים שנית בחיים
אני לא אשאל אמא מהגן בשיחת מינגלינג ליד המגלשה איך מסתדרים לה חיי הנישואים ומהי הדינמיקה בתוך הבית שלה, אבל כשמדובר בפרק ב' נראה שמשתלטת על אנשים סקרנות צהובה, מעורבבת בהנחה שפה זה לגיטימי לחטט, לתחקר ואפילו לצקצק
- ארבעה
- באמת? בן כמה הגדול?
- שש עשרה
- וואו, אז החלטת לחכות הרבה עד שעשית את הקטנים...
- כן, אמממ… טוב, לא בדיוק, הגדול הוא מנישואיי הקודמים.
- אה… (שתיקה). ומה עם בעלך? גם לו יש ילדים מלפני כן?
- כן, שתיים. ממש גדולות.
- ואיך זה מסתדר לכם?
איך זה מסתדר לנו? בואי נתחיל מזה שאני שונאת ששואלים אותי את השאלה הזאת. אני לא אשאל אמא מהגן בשיחת מינגלינג ליד המגלשה איך מסתדרים לה חיי הנישואים ומהי הדינמיקה בתוך הבית שלה, אבל כשמדובר בפרק ב' נראה שמשתלטת על אנשים סקרנות צהובה, מעורבבת בהנחה שפה זה לגיטימי לחטט, לתחקר ואפילו לצקצק.
הדבק של המשפחה
המתעניין חש כלפיך באותם רגעים עליונות מוסרית נעימה, שהופכת אותו בעיניו לעובד סוציאלי ומקנה לו את הזכות לברר איתך פרטים "נסתרים" לטובת החוליות החלשות בחברה. בפועל, כל מה שמעניין אותו זה רכילות זולה או קבלת אישור לכך שיש סדקים במערכת הזוגית שלך, כדי להרגיע את עצמו שעדיף לו להשאר בפרק א', תוך שהוא משקיט את תהיותיו בנושא לזמן מה.
הם התגרשו מהר מדי וכעת הם מתחרטים
כי כשאת מעיזה להקים משפחה חדשה כשברקע יש ילדים לא משותפים, יש ציפיה ממך שתכילי ותלכדי ותהפכי את חייך על שלל טפיהם למשפחת בריידי אחת גדולה ומלוכדת. וכשזה לא תואם את פנטזיית "לצבי יש בעיה" של צביקה הדר, או את הסטורי של דניאל גרינברג עם ילדיו של אייל גולן, האצבע המאשימה מופנית אך ורק כלפייך. זה היה נכון בתקופת האחים גרים וזה נכון גם היום, בשנת 2019. אין אחריות חלילה לבעל, אין אחריות לילדים הבוגרים הלא משותפים וכמובן שאין אחריות לאמא הביולוגית. יש רק אותך, האחראית הבלבדית, ה"דבק של המשפחה".
אז הגיע הזמן ליישר קו - אני אמא לארבעה ילדים ולא לשישה, אז צאו לי מההגדרות ומהגבולות שלי. לייצר שבט גדול ומלוכד שיגיע בעתיד עם הנכדים לארוחות שישי זה לא החלום הרטוב שלי, ושומו שמיים, אבל אין לי קשר עם הגרוש שלי וגם לבעלי אין שום קשר עם גרושתו, כך שאנחנו ממש לא חוגגים את החגים ביחד עם האקסים. לא לשם כך התגרשנו.
ובכל זאת, הדרך שלנו היא השראה ומקור לגאווה. היא סיפור על שני אנשים שלא נכנעו לחיי נישואים אומללים. אנשים שלמרות שנכשלו בפעם הראשונה, המשיכו להאמין באהבה, בזוגיות ובעיקר בזכות שלהם לתקן לעצמם את החיים ולהקים משפחה חדשה ומאושרת. שני אנשים שיצרו עם הזמן ובעבודה קשה מודל שעובד להם וששומר עליהם, על שרידותם ועל שפיותם, תוך שהם מפסיקים לרצות את כל העולם ואשתו.
הדבק האמיתי של המשפחה
יש לי אישיו עם הציפיה החברתית מפרק ב', כפי ששמתם לב. נתחיל מזה ש-ע׳ רואה בזה סמל סטטוס להצלחה ולמגניבות, מעין תעודת "לא התפשרת על חייך", ואילו אני רואה בזה סמל לכישלון פרק א׳. או ליתר דיוק - כרטיס כניסה למועדון האנשים שלא שפר עליהם גורלם ונאלצו לנסות שוב בסיבוב השני, רק הפעם עם הלשון בחוץ. ומכיוון שהמציאות היחידה שקיימת היא אך ורק זו שמסתובבת לכל אחד מאיתנו בתוך הראש, ע׳ הוא פרק ב' עם ראש מורם ומבסוט מהחיים, בעוד אני מרגישה שהגעתי לפרק ב' בלית ברירה, אבל זה שלי.
לצד זה אני מוצאת את עצמי פעמים רבות בעמדת הצטדקות שהופכת אותי לאדם מותש וקורבני, בעיקר כשאני מרגישה שהחברה מציבה בפניי, כאשה וכאם, סטנדרט שאני אמורה לשאוף אליו, גם אם זה אומר שאכלה בדרך לכיבוש הפסגה את שארית כוחותיי. כי יש ציפיה חברתית ויש מציאות, והפער הוא הרבה פעמים גדול, למרות שכולנו אנשים טובים. כי אם נהיה כנים לרגע ונדבר אמת, משפחות הן דבר מורכב ויצרי מאוד. כן, גם בפרק א'.
אני מדברת על תחרות בין אחים, ילדים מועדפים, מאבקים על ירושות, כעס על הורים, קואליציות, התעללויות סמויות, מאבקי כוח, פסאדות. משפחה היא לא תמיד המקום הכי נעים לשהות בו, וכדי שהוא יהפוך לכזה נדרש שיתוף פעולה ורצון אמיתי של כל הגורמים, בטח כשמדובר באנשים בוגרים.
אז אם להאמין לקלישאה האומרת ש"הטרנד איז יור פרנד", נראה שבעוד זמן לא רב, אנחנו הפרק-בתניקים נהיה פה הרוב, ואם אתם רוצים שפרק ב' שלכם לא יהיה תחנת מעבר אל פרק ג' או לחילופין פסאדה של חיי נישואים ריקים מתוכן, אחרי שעברתם דרך חתחתים וכבר בניתם בית חדש, זו התובנה האישית שלי: שימו את הפורז׳קטור על הזוגיות, כי היא הדבק האמיתי של המערכת הזוגית והמשפחתית שלכם.
השקיעו וטפחו את הזוגיות שלכם ושימו אותה בראש סדר העדיפויות. כן, גם לפני הילדים (הם רק ירוויחו מכך). בסוף כולם מתיישרים לאורה של זוגיות חזקה, ולטווח הארוך זה מודל לחיי נישואים בריאים שגם הילדים מכל הפרקים יוכלו לקחת ממנו. זה מייצר יציבות ובטחון. ותכלס, זה מה שיישאר לכם אחרי שהקן יתרוקן.
