הדעות הפוליטיות של הוריו מרתיחות אותי
לא ברור איך בכל פעם שאנחנו משוחחים על פוליטיקה, האנשים הנחמדים האלה שהביאו לעולם את מחמד נפשי, וחינכו אותו להיות הגבר המדהים שבחרתי בו כדי לבלות לצדו את שארית חיי, הופכים לאנשים אטומים, מקובעים ועיקשים
שוב אני מוצאת את עצמי בוהה בפרצופו היפה של בן זוגי האהוב, בעודו שוכב לצדי ישן, תוהה כיצד ייתכן שהיצור המדהים הזה קשור לזוג ההורים ההזויים שבילינו איתם אתמול. בכל פעם זה אותו סיפור – אנו יושבים לארוחת שישי טעימה, מנהלים שיחת חולין קלילה, עוברים לסלון לצפות במשדר החדשות, ואז, בבת אחת, כל ההרמוניה המשפחתית משתנה. לא פעם אני מרגישה כאילו שנכנסתי לאזור קרבות, כשהאנשים הנחמדים האלה שהביאו לעולם את מחמד נפשי, וחינכו אותו להיות הגבר המדהים שבחרתי בו כדי לבלות לצדו את שארית חיי, הופכים לאנשים אטומים, מקובעים ועיקשים, וכל ניסיון שלי לנהל דיון נורמלי על נושאים שחשובים לכולנו, עולה בתוהו.
עוד בנושא:
טיפול זוגי: "הבחירות הורסות לנו את הזוגיות"
הבחירות האלה מוציאות לכולנו את המיץ, ואני יודעת שאם ארצה לשמר את היחסים שלי עם חותניי האהובים, ייתכן שאצטרך להתנהל קצת אחרת. הרי אני מאמנת, מומחית לתקשורת, ואין לי מושג איך ארגז הכלים המצוי ברשותי, אותו ארגז כלים שאני משתפת ביומיום עם הלקוחות שלי, נעלם כהרף עין ומתעופף דרך החלון כשזה מגיע לשיחה בנושא אקטואליה ופוליטיקה עם האנשים האלה.
הרי בסופו של דבר, ברור לי שאני לא עומדת לשנות את דעותיהם של אנשים שגילם כפול משלי, ואני די בטוחה שהדור הזה לא גדל בצורה שבה אני גדלתי, ועדיין המדינה הזאת חשובה לי, וחשוב לי שנושאים מסוימים שקרובים ללבי יבואו לידי ביטוי בשיחה שלנו. אחרת, איך הם ידעו מי אני ומהן העמדות שלי? בעודי מנסה להוכיח אותם על טעותם בנושאים בהם אני מחשיבה את עצמי כ"מבינה", אני קולטת את מבטו המתייסר, הכמעט מתחנן, של בן זוגי, שמסמן לי בעיניו שאפסיק. אין משהו שלא אעשה בשבילו, ולכן אני משתתקת ומרגישה מובסת, מובסת על ידי אהבתי אליו.
להתמקד במקרב
אז מה עושים כשהמשפחה של בני הזוג שלנו חושבים אחרת מאיתנו? איפה עובר הגבול בין הבעת הדעות הפוליטיות שלנו לבין ויכוח מתלהם שרק מעכיר את האווירה, הורס את היחסים איתם, שלא לדבר על פוגע ברגשותיו של בן הזוג? אני מתארת לעצמי שיש נושאים רבים שאנו חלוקים עליהם, ולא פעם שאלתי את עצמי אם הייתי מתחברת אל אהוב לבי לו ידעתי עד כמה הדעות של הוריו ומשפחתו מנוגדות לדעות שגיבשתי לעצמי במהלך השנים. אני משערת שגם דעותיי מבוססות על דעותיהם של בני משפחתי ועל החינוך אותו קיבלתי, אבל כל כך חשוב לנו להביע את עצמינו, ומשפחה אמורה להיות המקום הבטוח הזה שבו אפשר לנהל דיון ולהביע גם דעות מנוגדות, ומשום מה זה לא כך.
בעודי מביטה בפניו של אהובי, ורגשות גדולים של אהבה נשטפים ממני אליו, אני חושבת לעצמי שאולי כדאי שאנסה להתמקד בדברים שמקרבים בנינו, בנושאים בהם אנחנו מסכימים ומשתפים פעולה, ומנסה להבין איך אני לוקחת את זה לפעולה של ממש. אז אני מחליטה שקודם כל אני מוקירה את האנשים שפתחו את ליבם והכניסו אותי לסלון ביתם, משפחתם וחייהם. אחר כך אני מנסה למצוא את הדברים שכולנו מסכימים עליהם, ואני בטוחה שהם רבים משנדמה לי.
אני מניחה שכולנו רוצים רק דברים טובים עבור עצמנו ומשפחתנו, והשוני הגדול בינינו הוא על הדרך הטובה ביותר להגיע לשם. חוץ מזה, בהחלט אפשר להסכים שלא להסכים. כי אם נסכים על כל נושא, יהיה לנו משעמם. אז לפעמים אפשר לשתוק, ורק להקשיב. מי יודע, אולי נלמד משהו חדש, אולי אפילו נשנה את דעתנו. אגב, בהחלט אפשר גם להתווכח, בצורה מכבדת כמובן, ולנסות לשנות את דעתו של היושב מולנו. אבל תמיד-תמיד לזכור שכולנו באים ממקום של אהבה ורצון לחיות ביחד בשלום.
ליבי אקוניס יודוביץ' היא מאמנת לתקשורת, עובדת סוציאלית ומגשרת משפחתית
