להציץ על אשתך כשהיא מסמסת לאחר
קראתי את ההודעות הללו. הן היו טבולות במילים שאישה צריכה לשמור רק לבעלה, ומשורר רק לדף שמולו. באותם רגעים חשתי שאני פוקד את הלוויה של חיינו המשותפים, ועדיין היססתי לעזוב
אז הנה, הגענו למיץ שרציתם, לבגידות שלה. תשכחו מכל מה שכתבו בעיתונים ובאינטרנט, הזיזו הצידה את כל מה שראיתם או לא ראיתם בטלוויזיה, כי בפרק האחרון של הסיפור שלי אני הולך לירוק לכם את כל האמת על הדף, בלי מסכות ובלי קריינות של מגישי טלוויזיה שלא מבינים דבר מהחיים שלהם. הסיפור הוא כזה: שירה בגדה בי. פעמיים. פעם אחת לפני חודשיים ופעם אחת לפני שבע שנים, באמצע המחאה החברתית המזורגגת.
עוד מעלילותיו של גידי חלפי:
חשבתי שאיש לא יפרק אותנו ואז היא בגדה
היה עליי לכבוש את שירה בכל יום מחדש
אני, שהייתי שם על הבמה מההפגנה הראשונה, ושרתי להם בחינם כי האמנתי במחאה בכל ליבי, לא העליתי על דעתי שהיוזמה הזאת תהיה גם זו שתגזול ממני את שירה, שהייתה אגב הרבה יותר לוחמנית ממה שאני יכולתי להיות. בגלל הקהל שלי, שיש בו גם ימנים וגם שמאלנים, נמנעתי מלישון בשדרה במשך אותו חודש. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה התקשורת הייתה עושה מזה. אז היא הלכה לבד, ישנה באוהל גדול שקנינו שנה לפני כן, והתמקמה בקצה הדרומי של השדרה, רחוק מכל הבלגן. לפעמים הילדים היו באים לישון אצלה, אבל לפעמים, כך נודע לי בדיעבד, היה בא אליה בלילה איזו דורי אחד, עיתונאי חטטן שעשה יותר מדי תחקיר.
כן הייתה את הפעם ההיא שראיתי אותו באוהל שלה, ככה מרחוק, נוגע בה בליטופים קלים. היא קלטה אותי וסימנה לי לבוא לעזור לה. אז באתי אליהם, לא באלימות, בנחמדות אפילו, והזזתי אותו הצידה, אבל הוא חזר אחרי יום או יומיים. חבר שהיה בסביבה ראה אותם מתחרמנים בשתיים בבוקר, ליד הטוני וספה. כששאלתי אותה לפשר הדבר, היא לא הכחישה ואמרה שטעתה. "גם אתה טועה לפעמים אחרי הופעות", זרקה לעברי במעין איום מרומז, כאילו שיש לה קלטת או צילום שלי מזדיין עם מעריצה. אני לא קדוש ובמצבי שכרות בהחלט אפשר לעשות שטויות, אז בלעתי רוק והחרשתי.
מאז הבטחתי לעצמי ולה שאני מפסיק עם הסמים והאלכוהול (אני נקי כבר שמונה שנים, שבעה חודשים, יומיים ושלוש שעות בעת כתיבת שורות אלו). היא, מנגד, הבטיחה שלעולם לא תבגוד בי שוב. בדיעבד, אני חושב שהחזקנו מעמד בנישואינו עד עכשיו בעיקר בגלל שלושה דברים: הראשון היה שאף אחד מאתנו לא שבר את האמון של השני עד לאחרונה, השני היה שאנחנו עדיין אוהבים האחד את השני כמו באותו היום בו דהרנו ברכב מבית הזונות שלה לדירתה המעופשת. הדבר השלישי שהחזיק בינינו נחלק בעצם לשניים - אלו הם איתי וענבר שגדלו והפכו לשני אנשים נפלאים. איתי יצא לקצונה בחודש שעבר וענבר, שצעירה ממנו בארבע דקות, היא חיילת מצטיינת שמשרתת כחובשת בבסיס בחברון.
ושלא תבינו אותי לא נכון - אני לא מתחרט על כלום, בטח לא על החיים שנתתי לילדיי, שהיו מלאי תשוקה ואהבה למוזיקה ולמילה הכתובה. איזה עוד בני גילם יכולים להגיד שאביב גפן דיבר איתם על הפרידה מהחברה בזמן שחיכה לאבא שלהם שבדיוק חרבן? או שאריק איינשטיין עשה איתם שיעורים במתמטיקה, עד שנשבר לו הזין והוא צעק על איתי, "מה שחשוב במתמטיקה זה שתמיד להפועל יהיה שער אחד יותר ממכבי וגם שלוש נקודות פור בטבלה". אוי אריק, אני כל כך מתגעגע.
אם להיות כן לרגע, ברור לי כבר היום שגם אני תרמתי לה. אחרי הבגידה הראשונה פחדתי, בסתר הפכתי לאדם קנאי, התחלתי להציץ לה בוואטסאפ, לבדוק היכן היא מסתובבת ועם מי היא מדברת. זו הייתה מחלה, תחליף לוויד שממנו נגמלתי באותה תקופה. הייתי מנצל גיחות שלה למקלחת כדי לעבור על ההודעות, ולמדתי כיצד להשיב את הפלאפון לאותו מקום מדויק על השולחן לצד המיטה, כאילו דבר לא קרה.
לזכותה יאמר שעד לאחרונה, לא גיליתי שם כלום. אבל האמת היא שבשנתיים האחרונות בקושי בדקתי. אבל כשהיא החלה שוב להתאפר שעות בבוקר לפני היציאה לבית הספר, וכשהייתי רואה שאני חוזר מהריצה והיא כבר לא שם, התחלתי לדאוג. אז בדקתי. בדקתי ושתקתי במשך חודשים. ראיתי איך הם מפלרטטים, ושאלתי אותה אם הכול בסדר בינינו. היא הנהנה שכן והמשיכה לצפות ביונית לוי. ניסיתי לשנות תנוחות בסקס, להביא לה ורדים, לחזר, אך לאט-לאט הרגשתי כיצד המטר הזה בליבה, שכל יום הייתי צריך לכבוש מחדש, גדל לשניים ושלושה מטרים, בתוכם כבר התמקמה לה נוכחות עוינת של אדם אחר ששבר לנו את הבית.
אין דבר יותר כואב מלהציץ על אשתך יושבת לידך ורואה סרט, כשלפתע היא מקבלת הודעה, מתרגשת וכותבת משהו בחזרה. קראתי את ההודעות הללו. הן היו טבולות במילים שאישה צריכה לשמור רק לבעלה, ומשורר רק לדף שמולו. באותם רגעים חשתי שאני פוקד את הלוויה של חיינו המשותפים, ועדיין היססתי לעזוב. נתתי לבחור הזה לגבור עליי, לצרוב את ראשי התיבות של שמו על דלת ארמון האהבה שבנינו. נתתי לכל זה לקרות בתקווה שמתישהו הוא יפגע בה והיא תזחל אליי בחזרה. הייתי נאיבי, מאוהב, שבוי בתוך השיר הבא שרציתי לכתוב, ואפשרתי לכאב לא רק לברוא בי מילים אלא לברוא לי מציאות מחורבנת. נתתי לה ולו לעשות הכל בהעלמת עין ובתקווה שזה ייפסק בעצמו, כל עוד הם כיבדו אותי והחליפו סדינים אחרי.
מה יהיה בסוף ביני לבין שירה חלפי? אז מה קורה עכשיו? אני לא יודע. אני חושב ששנינו תמיד הרגשנו אותו דבר, רק הסתכלנו על האהבה שלנו לאחרונה מזווית ראייה אחרת. היא עדיין אהבת חיי, ואני מקווה שאני לא רק אב ילדיה. אולי אני טועה, אולי צודק, אם תצליחו להשיג ממנה תשובה אמיתית, תתקשרו אליי.
שלכם,
גידי חלפי.
גידי חלפי הוא דמות פיקטיבית וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט. הקשר היחידי של הטור הזה ויתר הטורים שיבואו של גידי חלפי למציאות הוא ההשראה. סדרת הטורים נכתבה בהשראת השיר Tangled up in blue של הזמר בוב דילן.
