מתאהבת רק בגבר שדואג לי
לכל בנאדם יש מנעול לבבי קטן שרק משהו ספציפי שקשור אליו ונוגע בו יכול לפתוח אותו. אצלי זה גברים שדואגים לי. זה הקוד הסודי שלי, זאת הסיסמה החשאית לממשק הנשמתי שלי
"את חייבת לשתות עוד מים", היה משפט המחץ שגרם לי להתאהב בגיל 22 בסטודנט הדאגן שלמד איתי פסיכולוגיה. לא "אני אוהב אותך" ולא "אני לא מוכן לעבור עוד גלגול בלעדייך", אלא דווקא המשפט הבנאלי ההוא ששגור בפיו של כל פולני מתחיל. משפט המעיד על חרדה בסיסית בילט-אין לשלומו של האהוב - דווקא זה כבש אותי. ואולי זה קשור לאהבה שקיבלתי מהוריי, שהתבטאה פחות ב"כפרה עלייך" ויותר ב"שלא תצאי בלי מעיל בגשם". מה שבטוח הוא שאני מתאהבת רק בגברים שדואגים לי. זה הקוד הסודי שלי, זאת הסיסמה החשאית לממשק הנשמתי שלי.
לכל בנאדם יש מנעול לבבי קטן שרק משהו ספציפי שקשור אליו ונוגע בו יכול לפתוח אותו. הפגישה הראשונה שלי עם בעלי הייתה בליינד-דייט בשבילו. אני, לעומת זאת, כבר ידעתי מי הוא. מדובר היה בבחור הנורמלי היחיד שראיתי בחתונה של חברים שבוע בלבד לפני כן. אותם חברים התלהבו, ודאגו לקבוע פגישה בין הגבירה הביקורתית והבחור המרחף. ואז, בעודי מתהלכת לצדו, שואפת פנימה את ריח האפטרשייב המרענן שהשפריץ על עצמו, ומתרשמת קלות מהעניבה הייחודית עם הדפסי הסוסים החומים שלבש, החלטתי באופן נועז וגדוש בביטחון עצמי מופרז לשאול אותו איזו בחורה הוא מחפש.
הייתי משוכנעת שהוא ייקח את זמן, יסקור אותי וינסה לגבש איזשהו מפרט מעניין ושנון שיסביר מי היא האישה האידאלית עבורו. בכל אופן, זאת הטכניקה שאני הייתי נוקטת והנידון עשה רושם של בחור אינטלקטואלי ורהוט. "אני רוצה בחורה רזה ובלבוסטה", ירה פתאום בלי למצמץ. "סליחההה?!", צעקתי באופן אינסטינקטיבי, תוך כדי שאני מכניסה את הבטן פנימה ומסדרת את שולי צווארוני הלא מעומלן. "זה מה שאתה מחפש? לא יפה או חכמה או שנונה או אפילו מיוחדת? זה מה שמדליק אותך?", הוא צחק ואמר, "כן, וגם כמובן כל מה שהזכרת".
לא ידעתי אם לכעוס על השוביניזם הרדוד או להעריץ אותו על כנותו. דבר אחד ידעתי - זה לא יעבוד בינינו. אין לי גוף של רותם סלע ואני הדבר הכי רחוק מפשטידות וארונות מסודרים לפי חורף, קיץ ועונות מעבר. אני עדי. אישה של מוזיקה, חופש, תשוקה ויצירה. תנו לי במה ואכבוש אותה. הביאו לי מרפסת וארקוד בה כמו פיה שיכורה מאהבה. ניסיתי להסביר לעלם הרך את טעותו המרה, אך הוא, באופן הכי פרקטי, ענה לי, "מה את דואגת? אוכל אפשר לקנות ועוזרת בית אפשר להביא, אבל אישה לא משעממת ושנונה כמוך זה מצרך נדיר! נסתדר!".
הייתי מבולבלת ונסערת מהדברים שנאמרו ולא פחות מההבנה שמבחינתו כבר מחר הוא מוכן ללכת איתי לחופה. חלפו להם שמונה חודשים, ובלי ששמתי לב זלגה לה הינומה לבנה על ראשי ההומה. ומה עם הסיסמה? ובכן, הוא אכן דאג לי, ואני - את ה"רזה ובלבוסטה" נתתי לו בתשלומים. יותר נכון, ברוטציה. היו שנים בהן הייתי רזה לתפארת והמטבח החוויר, ושנים שבהן הפכתי לעקרת בית מדוגמת עם מקרר מסעיר וסנטר כפול. וכשעבר לו הזמן ושגרת הנישואים הרגישה כמו קופסת עגבניות שרי מוגנת, שקופה ושמורה במקרר ליד שאר הירקות, החלטנו לטוס לאמסטרדם ולציין שם את יום הנישואים.
התמקמנו בחדר קטן ורומנטי עם ארומה הולנדית בכל פינה. הדואג נכנס להתקלח ואני נעמדתי ליד החלון. בעודי מזיזה את הווילון, נוכחתי לגלות שממש מולי נשקפת לה דירת סטודיו של הולנדית צעירה. ממש יכולתי לצפות בה כמו ב"אח הגדול", שעה שהיא עוברת לה מהמטבח לסלון, תוך כדי שהיא שותה קפה ומדליקה סיגריה. היא הייתה בלונדינית יפהפייה עם רגליים שזופות וארוכות, ישבנה מפואר, צווארה ארוך ומורם ולשפתיה גוון דובדבן. "אחלה מים יש כאן במקלחת", שמעתי אותו אומר לפתע מאחורי גבי, ואני עניתי לו בהמהום תימהוני. "על מה את מסתכלת?", הוא המשיך ושאל, ואני שמרתי על זכות השתיקה. זהו, הלכה לי החופשה הרומנטית. מי יכולה להתחרות בכזאת דוגמנית?
הוא התקרב אל החלון והזיז לרווחה את הווילון. "וואו", יצאה מפיו נהמה. "מהממת, הא?" אמרתי ושיחקתי אותה אישה לא קנאית בכלל, תוך כדי שאני צופה בה מרתיחה סיר על הכיריים. "עזבי יפה, תראי איך היא מכינה את הספגטי! ממש מקצוענית!", הוא אמר בהתפעלות. אטרייה אחר אטרייה נשרו להן הדאגות ממוחי הקודח, וחיוך ציני נמרח על פרצופי כגלידת תות על מדרכה חמה ביום חמסין. כנראה שזה באמת עובד, הקוד המסתורי הזה, ומה שמדליק את האחד לא בהכרח מסעיר את השני. "יאללה, תתלבשי כבר. בואי נלך לאכול משהו. את בטח מתה מרעב", הוא אמר בנימה הדאגנית הישנה והטובה, ואני בתמורה נזכרתי שהשארתי בבית הר של כביסה לא מקופלת, זרוקה בפראות על המיטה בחדר השינה.
