רוב הזמן את גרושתי
הם כאן כדי להישאר, ה"לשעברים" שלנו. אמנם כולנו משתדלים לאחסן אותם עמוק באחורה של הבוידעם כדי שנוכל ללכת צעד אחרי צעד קדימה, בלי שירעישו לנו ברקע ויסיחו דעת, אבל יכול להיות שהם תמיד יהיו חלק מאיתנו. חלק בלתי ניתן להפרדה ממי שאנחנו
טוב, אפשר להגיד שעם האמירה הבאה אני הולך לבצע התאבדות רומנטית ולחסל למעשה את סיכויי לדייטים בזמן הקרוב, אבל שיהיה. מזמן לא עשיתי משהו מטומטם, אז הנה זה בא: השבוע התברר לי שגם היום, שנתיים וחצי אחרי שהיא בעטה אותי מחייה, עדיין מסתתרת לי בתוך הגוף פינה עמומה אבל נוכחת, שבה היא עדיין מרגישה כמו אשתי, והיא בכלל גרושתי.
כן, אני יודע שמעטות הנשים שיסתכלו עלי ועל התחושה הזאת שלי, ולא יגידו לעצמן: "אוף, עוד אחד שעדיין לא השתחרר מהאקסית שלו ועכשיו מקשקש לי שהוא מוכן לזוגיות. הוא בטוח משקר, לי או לעצמו". אז יש הסבר לסתירה הלוגית הזאת - ועוד נגיע אליו, אבל לפני זה בואו נגיע לשורה התחתונה (שיש סיכוי די טוב שתגרום לקהילת הגרושים/ות לזנק על צווארי) - לא משנה מה נעשה, כמה רחוק נלך וכמה ננסה לשכוח, בתוך תוכנו, עמוק מתחת לכל הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו, תמיד תהיה בנו פינה אחת קטנה שבה אנו שומרים ל"לשעברים" שלנו חסד נעורים. פינה בה יש רק אור. פינה קטנה ונחבאת אמנם, אבל כזאת שמתקיימת במקביל לכל הררי החרא שעברו בינינו.
זה כך מפני שיש דברים שאי אפשר להעלים מתוכך, גם אם המוטו הלא רשמי (והמאוד בריא באופן מסוים) של קהילת הגרושים/ות הוא "להסתכל קדימה. מה שהיה - מת". תחשבו על זה רגע, הגיע היום בו בני זוג מחליטים להיפרד ולהתחיל את הדרך הפתלתלה שתוביל אותם עד לחדר לא מוכר ברבנות, בו יעמדו אחד מול השני ויאמרו בשמחה או בדמעות: "הרי את מותרת לכל אדם". אחרי שמחליטים, מספרים לילדים וברוב המקרים תוך זמן קצר יארוז הגבר את מיטלטליו ויעזוב את הבית. ומה קורה אחר כך?
אז עברת לדירה משלך, עשית סיבוב באיקאה (במקרה הטוב שיש לך גרוש על התחת), והפנמת שעכשיו אתה יכול לזרוק את הגרביים שלך בדיוק איפה שתרצה, בלי תופעות הלוואי המוכרות כל כך של פרצופים רומזים, שתיקות כועסות או ניסיונות נואשים לפרש את הטון שמאחורי המילים. לכאורה הנה התחילו החיים החדשים, אבל איפה בדיוק הבית שלך עכשיו? בהתחלה, באותם ימים בהם גרושתי אצה רצה בשמחה לחייה החדשים, אני הייתי שקוע עד האוזניים בניסיון להבין איך בדיוק אני מרים את עצמי כדי להיות שם בשביל הילדים, בזמן שמה שבאמת אני רוצה זה פשוט להיכנס מתחת לשמיכה ולמות לאיזה יום או יומיים או שנה.
אחת התחושות הכי זכורות מאותה תקופה היא התחושה המקפיאה הזאת שאין לי בית. מקפיאה מפחד. כי עבורי, במשך 18 שנים, היא הייתה הבית שלי בעולם הזה. היא הייתה המקום שבו הרגשתי בטוח מכל מה שמפחיד אותי. והתחושה הזאת שהיא כבר לא שם כדי להיות לי בית, שאני לגמרי לבד עכשיו, הייתה לא פחות ממזעזעת. זה הרגיש כמו להיות אסטרונאוט שאיבד את החללית שלו ומרחף קפוא למחצה בחלל, מחפש לעצמו עוגן ותוהה: איפה החללית שלי?
יש הרבה דברים שאפשר לומר על אוכלוסיית הגרושים והגרושות בארץ ובטח עוד אגיע אליהם בטורים הבאים. ויש הרבה דרכים ונימות שונות לומר אותם ולהסתכל עליהם. אפשר בציניות מלגלגת או כזו אמפאטית יותר (ויש כמובן גם דברים שהם פשוט נטו WTF), אבל כשאני מסתכל על כל אותם עשרות "מתרווקים" באמצע החיים כמוני שהכרתי בשנתיים וחצי האחרונות (גם אם רק מעט מהם בגרסה הלא וירטואלית של החיים), נראה לי שאפשר גם לחלק מחמאה קטנה-גדולה להרבה מאוד אנשים שהולכים בדרך אמיצה, תוך כדי שהם בונים את עצמם על חורבות הגרסה הקודמת של חייהם. בונים מחדש את מי שהם. יוצרים מקום שלם ומלא, כזה שלא תלוי לא באיש ולא בדבר. מקום שבו הם יהיו הבית של עצמם.
וכדי לעשות את זה כולנו לומדים איך להרפות את האחיזה במה שהיה ובמי שהיינו. הרבה פעמים זה לא לגמרי ודאי אם שחררנו או הדחקנו, אבל בדרך כלל, בתוך כל הניסיון הזה לבנות מחדש, זה לא כל כך משנה. העיקר שהולכים קדימה. אז אתה משחרר, ולפעמים אולי קצת מדחיק את הפינות הכואבות הלא משויפות, וצועד קדימה. אתה עולה בעליות מתונות וגם נתלה על צידי מצוקים, מדרדר בירידות ושוקע לתהומות אפלים כל כך, כאלו שברגעים מסוימים אתה כבר לא בטוח יותר שיום יבוא ויתבהרו. ולפעמים אנחנו גם סתם תקועים בביצה, מתבוססים מרצון או שלא. מצחינים מתסכול, עד השלב הבא בדרך.
והיום, אחרי שנתיים וחצי כאלו, בדיוק מהסיבה הזאת כל כך הופתעתי כשכמעט והנחתי יד על גבה בזמן שישבנו מול הקטנה והמורה שלה באסיפת ההורים. לשבריר שנייה ברחו לי מהתודעה החיים ומה שהביאו איתם, והאישה שישבה לידי פשוט הייתה אשתי. כמו שהייתי רגיל במשך חיים שלמים. אז מה המשמעות של אותו רגע? אותה תחושה? שלאורך כל הדרך פשוט הדחקתי ולמעשה אני עדיין מסתובב במעגלים סביב כל מה שהיה? שלא באמת הלכתי כל כך רחוק כמו שחשבתי, ושעכשיו אני סתם מחרטט לנשים מעניינות איך החלמתי ואני כבר לא חי יותר את הזיכרון שלה?
לא קונה את התיאוריה הזאת. נראה לי שבסופו של דבר הם כאן כדי להישאר. הלשעברים שלנו. אמנם כולנו משתדלים לאחסן אותם עמוק באחורה של הבוידעם כדי שנוכל ללכת צעד אחרי צעד קדימה, בלי שירעישו לנו ברקע ויסיחו דעת, אבל יכול להיות שהם תמיד יהיו כאן איתנו. חלק מאיתנו. חלק בלתי ניתן להפרדה ממי שאנחנו. גם אם הוא סגור רוב הזמן במגירה קטנה בבוידעם.
