נכון, התגרשתם, אבל אתם עדיין משפחה
יום המשפחה הוא הזדמנות טובה להילחם בסטיגמה המדברת על "בלבול הילדים". סליחה, אבל מי שהחליט להתגרש נמנע מכך בגלל בלבול של הילדים? האם נמנעתם מלהכיר בני זוג חדשים בגלל הבלבול הזה? אז למה דווקא בדבר הזה אתם מתעקשים להגן עליהם מבלבול? דעה
לאחרונה אני שומעת על יותר מדי הורים גרושים שמאמינים ש"לא כדאי לאכול יחד ארוחת שישי כי זה יבלבל את הילדים", "לא כדאי לטייל יחד בשבת כי זה יבלבל את הילדים", "לא כדאי שאעלה לדירה ואשתה קפה כי זה יבלבל את הילדים", ואני רוצה לשאול בכנות: זה מה שהכי מבלבל אותם? וממתי מחליטים לפי הבלבול שיש או אין לילדים שלכם? סליחה, אבל מי שהחליט להתגרש נמנע מכך בגלל בלבול של הילדים? האם נמנעתם מלהכיר בני זוג חדשים בגלל הבלבול הזה? אז למה דווקא בדבר הזה אתם מתעקשים להגן עליהם מבלבול?
בכתבה זו אנסה להראות לכם כיצד טיעון אחד קטן ושגוי בבסיסו מנהל משפחות שלמות, או יותר נכון - מפרק את המשפחה וההורות שהייתה יכולה להישאר. אם תרצו, אפשר אפילו לראות בזה כ"אמת אלטרנטיבית" בקנה מידה משפחתי.
מסתבר שהטיעון של בלבול הילדים חוצה אוכלוסיות, מתגרשים ומתגרשות. לראשונה נתקלתי בטיעון הזה כשגבר חכם בן 40 הסביר לי שלמרות שהיה אולי נחמד לצאת יחד לטיול משפחתי בשבת כמו פעם, זה בלתי אפשרי כי זה יבלבל את הילדים שלו, וחלילה שהם יפתחו שביב של תקווה שהוריהם יחזרו. אז לפני הכול, אני לא באה כאן להמליץ לכולם על פגישות משפחתיות, ומסכימה שבהרבה מקרים עדיף מאד שלא יהיו פגישות, בטח במקרים של אלימות ומערכת יחסים קשה בין ההורים. הכוונה כאן היא לומר שהטיעון של הבלבול הוא מטעה, ובכך מונע ממשפחות שיכולות וגם היו רוצות להמשיך להיפגש, לעשות זאת. הבהרה ראשונה: המבוגרים נשארים מבולבלים, לא הילדים. המבוגרים הם אלו שלפעמים לא מצליחים להשלים רגשית ושכלית עם המצב החדש במשך חודשים ואף שנים, ולכן הם אלו שצריכים את הנתק הזה כדי להתגבר ולהמשיך הלאה. זה כמובן טבעי ומובן, אבל זה לא קשור לילדים.
בגדול, יש שני מצבים רגשיים שעליהם מבססים את טיעון הבלבול: המצב הראשון והמוכר יותר הוא המשך רצון של צד אחד לחזור לזוגיות למרות הכול. במצב הזה המפגשים המשותפים יכולים להכאיב מאד, ובמובנים רבים הבעיה היא הגעגוע, הכאב על מה שהיה לי ועכשיו כבר לא מושג, כי גם כשהדברים ברורים זה עדיין כואב להמשיך ולרצות את הזוגיות (למרות שאם שני ההורים מרגישים כך, אז אולי באמת כדאי לחזור). כשמדברים על הדאגה לבלבול של הילדים, לרוב מעתיקים את החוויה הרגשית הזו של אחד ההורים אל הילדים.
המצב השני שגם עליו יכול להיות מולבש הבלבול של הילדים, הוא חוסר הסכמה של אחד ההורים למצב החדש. זה לא בלבול ואפילו לא רצון אמיתי לחזור, אלא יותר כעס על הפרידה שהייתה והתנגדות לקבל את פירוק הזוגיות. זה יותר עניין עקרוני ותחושת הפסד שנלקח ממני משהו, ואני לא מוכן להתפשר על פחות. ילדים מרגישים את התקווה, הגעגוע וגם את חוסר ההסכמה והכעס של ההורה, והם יכולים לאמץ אותם לעצמם. אבל בואו אנחנו לא נתבלבל, זה לא הילדים שמשמרים את הבלבול אלא ההורים מהם הם קולטים את הרגשות המבולבלים ואת חוסר הקבלה. ילדים כמובן גם רוצים את המשפחה שוב ביחד כמקודם, אבל לרוב יש להם יכולת הסתגלות גבוהה והם נוטים להשלים עם מה שההורים משלימים איתו ולהפך.
הבהרה שנייה: תהליך גירושים זה מצב מבלבל. השינוי הוא שמבלבל, ולא המצב שנוצר לאחר מכן. הילדים יתאקלמו ויבינו כל מצב חדש, בעיקר אם הוא יציב. כך, אם ההורים מחליטים על הפרדה מוחלטת כי זה מה שנכון עבורם ובמצב שלהם, הילדים יבינו ויפנימו את המצב החדש כפי שההורים מבינים אותו, כפי שיוסבר להם וכפי שהוא יהיה בפועל. אם ההורים מחליטים על הפרדה חלקית והמשך מפגשים משפחתיים במסגרת ובתדירות זו או אחרת, גם את זה הילדים יבינו ויפנימו בהתאם להבנה של ההורים את המצב, ובהתאם לעקביות של צורת החיים החדשה. לכן, אם מחליטים על ארוחה משותפת פעם בשבוע או פעם בחודש, הילדים יבינו מהר מאד מתי יש ארוחה, ייהנו מהחוויה המשותפת וימשיכו הלאה. אם ההורה עולה כל פעם לבית, שותה קפה, משוחח והולך אחרי זמן קצר, גם את זה הילדים יקבלו ויבינו כהתנהלות הקבועה בבית, וזה לא יעורר בהם תקווה וגם לא יבלבל אותם כי הם רגילים לזה כחלק משגרת חייהם. גם אם בהתחלה תהיה להם תקווה, הם מהר מאד יבינו שזה לא מוביל חזרה לנישואים, ואפשר גם להסביר את זה כמובן.
הבהרה שלישית: ממתי מקבלים החלטות מכריעות לפי הבלבול שהן יוצרות? הבלבול בפני עצמו הוא לא בעיה, בלבול הוא חלק מהחיים. בילדות ובבגרות אנחנו נעמוד מול שינויים ומצבים של בלבול, וזה רק מתבקש. החשיבות היא ללמד ולהראות לילדים איך מתמודדים עם מצבים כאלה בלי להתמוטט ולהתפרק, בלי לוותר על ערכים ולהרוס מערכות יחסים, ולהראות להם (וללמוד בעצמנו) איך אפשר לצאת מחוזקים ולעבור דרך תקופה מבלבלת בצורה טובה. לכן גם במקרים שהילדים או ההורים מתבלבלים, ממתי מקבלים החלטות חשובות רק כדי למנוע בלבול? מקבלים החלטות לפי ערכים, לפי מה שאנחנו חושבים שנכון ומיטיב, ואז מתמודדים עם מה שצריך בדרך. אפשר להסביר, אפשר לעשות שינוי הדרגתי, יש הרבה דרכים להתמודד עם בלבול ושאר רגשות - גם אצל הילדים וגם אצל ההורים, מבלי שאותם רגשות קשים ינהלו את חיינו ובסוף רק ייצרו עוד יותר קשיים וכאב.
יש סיבות אמיתיות לא להיפגש - אלימות על כל סוגיה, הורים שלא מצליחים להסתדר, כשיש תמיד אווירת מתח, כעס ורגשות קשים שלא מצליחים להתגבר עליהם, והרי זו הסיבה המקורית לגירושים. במקרים כאלו, לרוב יהיה מיטיב יותר עבור כולם להפריד. אבל האם אפשר להסכים שהבלבול כאן הוא לא הסיבה המרכזית? אגב, אנשים רבים מאמינים שהמשפחה היא תלוית זוגיות, וכשאין זוגיות אין להם שום רצון ועניין להמשיך בקשר המשפחתי. זה טיעון ישר וברור. זו תפיסת עולם שכל הורה זכאי לה, בדיוק כמו שכל הורה זכאי לתפיסת עולם של המשך המשפחה למרות סיום הזוגיות. כל אחד מההורים ביחד ולחוד זכאי לחופש להחליט איך הוא היה רוצה להמשיך אחרי הגירושים. אבל מה שחשוב בעיניי הוא שיהיו יותר אפשרויות בחירה מעבר לגישת הנתק המקובלת היום בישראל, ושכולנו נתבסס על טיעונים אמיתיים וכנים, כי האמת היא התרופה הכי טובה לבלבול.
אילת אופר היא כותבת המדריך "7 צעדים להתגבר על הפרידה", מנחה מיני-קורס להתגבר על פרידה במתנה.
