כל גרוש מכיר את טעמה הקודר של הבדידות
להיות גרוש בישראל של ימינו, בהנחה שהנטו שלך מגרד את הברוטו הממוצע במשק, זה עסק שלא עובד. זה כל כך לא עובד עד שעכשיו, כשאני בחיפושים אחר דירה חדשה, אני מבין שההחלטה הכלכלית הכי חכמה והגיונית שאני יכול לעשות היא לעבור לגור באוטו. מקווה שהילדים יהיו בסדר עם חדר שינה בבגאז'
שבת בבוקר. שמש חורפית בחוץ, שמיכה של ירוק עוטפת את המושב וציפורים מפטפטות על כל עץ בחצר. בדיוק התפאורה המושלמת לדכדוך חריף וחרדה אטומית. יודע כל גרוש איך לפעמים החיים צובעים בקודר את הנוף ומושכים אותך למטה, בזמן שאתה מפרפר כמו משוגע כדי להישאר עם הראש מעל המים. ברור לי שגם לנשואים זה קורה, רק שאנחנו עומדים מול הרגעים האלו כשאנחנו לבד, תלויים רק בעצמנו והלבד הזה בהחלט מעצים את החרדה.
כי כשאתה בזוג, אפשר לחלוק את החיים האלה גם כשהם לפעמים מתנגשים בך חזיתית. אתה חלק מצוות, אתה לא לבד מול העולם. יש לך גב, יש עוד מישהו שייתן כתף במשימה. לפעמים הזוגיות הזאת גם נותנת לך את האפשרות לברוח לקצת, לשקוע טיפה ולתת לחצי השני שלך למשוך את העגלה מהבוץ.
אבל כשאתה גרוש משתנים החוקים, ואיתם גם אתה. אם הייתי צריך לבחור בסטיגמה אחת על הגרושים/ות, ככה מתוך ההצצה על החיים שלהם בפייסבוק או בטורים של גאיה קורן (שאיכשהו מצליחה להישאר מותק, למרות הוייב הקואוצ'רי שלה), אז זאת תהיה הסטיגמה של ה"האפי-האפי". זאת של התמונות מהבר או המועדון עם מחשופים מזמינים וחיוכים גדולים, שכמה שהם זורחים ככה הם גם מסתירים.
הרי חייבים לשדר לכל העולם ואחותו איך הכל עכשיו דבש אורגני, איך החיים פי אלף יותר טובים מאיך שהם היו בגלגול בקודם. לשכנע את העולם או את עצמך, אפילו את האקס שלך, שטוב לך עכשיו. לחייך, כי זה מאסט. ואת הוויב הזה משליטה גם מעין משטרת מחשבות כזאת. כמו משטרת הצניעות שבודקת את אורך החצאית, כך משטרת ההאפי-האפי תזנק לך על הגרון אם תביע עמדה שהיא לא בדיוק צבעונית וזורחת כמו חד קרן בטייץ מנומר.
אופטימיות זה שם המשחק, וכל יציאה מהקווים לא מתקבלת בהבנה. כך, למשל, כשאני כותב טור על איך תמיד יהיה בי חלק שישמור חסד נעורים לגרושתי, ברור לי שתהיה איזו קואוצ'רית דמיקולו שתזנק לי לגרון ותשלח אותי באבחת הטוקבק לטיפול דחוף, כי "משהו דפוק אצלי", אפילו שהיא בכלל לא מכירה אותי.
אפשר ללגלג על כל ההאפי-האפי הזה של הגרושים/ות (וחייבים גם להודות שזה די כיף), אבל כשחושבים על זה לעומק, קשה שלא להתרשם מאותה דבקות באופטימיות, מאותה התעקשות להחזיק אמונה. כי לנו הגרושים/ות יש כל כך הרבה חזיתות לנהל, ולנהל אותן לבד. חזיתות שמביאות איתן ספק ובלבול, חרדה ופחד, כמו הקטע הכלכלי למשל. לא עשיתי סקר מקיף, אבל ממה שכן שמעתי אני יכול להניח שלפחות חצי מהקהילה מתמודדים עם חרדה כלכלית מתמשכת, כזאת שהאופק שלה לא בדיוק ברור. הנה אני למשל, אחרי יותר משנתיים וחצי ואני עדיין חי על הקשקש ולא ממש הצלחתי להבין איך בדיוק אני אמור לסגור את החודש. ולא שאני טיפוס עצלן, מתנער מאחריות ומתקרבן. זאת אומרת, אני כן עצלן בנשמתי, אבל החיים הכריחו אותי להתגבר על עצמי ולתפקד כמו בנאדם.
כך למשל הלכתי ואספתי לעצמי כל עבודה כפרילאנס שהצלחתי לייצר, גם אם זה אומר לשבת ולכתוב בלילות או בסופי שבוע. גם עבדתי בשמירה בלילות במשך יותר משנה ואפילו חילקתי עיתונים. כי עושים מה שצריך לעשות ואין יותר מקום להתבכיינות מתחת לשמיכה, ועדיין זה לא מספיק. כי להיות גרוש בישראל של ימינו, בהנחה שהנטו שלך מגרד את הברוטו הממוצע במשק, זה עסק שלא עובד. אתה עובד בכמה וכמה עבודות ועדיין לא מצליח לנשום בין כל ההוצאות הצפויות והלא צפויות, שברור לך שיגיעו. זה כל כך לא עובד עד שעכשיו, כשאני בחיפושים אחר דירה חדשה, אני מבין שההחלטה הכלכלית הכי חכמה והגיונית שאני יכול לעשות היא לעבור לגור באוטו. מקווה שהילדים יהיו בסדר עם חדר שינה בבגאז'.
אז יש את הצד הכלכלי ויש את השפעת הגירושים על הילדים, זאת שאתה לא תמיד סגור מהי באמת, אבל אתה יודע שיום יבוא והיא תקפוץ בהפתעה ותינשך אותך בישבן. ואין לך מה לעשות עם זה חוץ מלעשות את הכי טוב שלך ולקוות לטוב. או יותר נכון, להדחיק את הרע. וחוץ מזה, יש גם את הבדידות והחיים בלי מגע וכמובן שגם את אותו פרק ב' מפורסם, שמשום מה לכולנו ברור שהוא יגיע יום אחד, יפציע מבין מיליוני דייטים כושלים או דיק פיקס בתיבת ההודעות. ואז, משום מה, אתה גם מאמין שכל הצלקות והשריטות שהמסע הזה הותיר בך, לא ישאירו אותך גרוש ממורמר שלא מסוגל לנהל קשר או לסמוך על אישה. שלא לדבר על כל כך הרבה רבדים בהם זה צריך להתאים, עד שהעובדה שאנשים מתאהבים ומנהלים פרק ב' מוצלח פשוט נראית לך כמו נס.
ובזמנים המורכבים יותר של החיים, בהם העניינים לטיפול מצטברים לך על הנשמה כמו ערימות זבל שמצטברות ברחובות בזמן שביתה, החיים תופסים גוון קודר כזה שמנפח את עצמו, מגרד צלקות ישנות ופותח לך בבטן חגיגה שלמה של "חיינו לאן?". זה פסטיבל שלם, כמו הפאנג'ויה של סטודנטים צעירים נטולי דאגות, רק בלי המוזיקה והסקס ועם יותר מדי דאגות. פחות ביקיני ואלכוהול ויותר לכיוון של "אני לא רואה איך אני יוצא מזה, איך אני הופך את זה לאהבה".
כך אתה מוצא את עצמך משתבלל בסוף שבוע בלי הילדים לתוך בועה קטנה ומרירה של ייאוש. יושב על הספה ומתקשה להרים את עצמך לכיוון הבריא של החיים, זה שהפוך מלבהות בטלוויזיה עם גו'ינט ושאריות ממתקים של הילדים, כי אין בך טיפת אנרגיית חיים כדי לבשל לעצמך אוכל של אנשים מבוגרים ונורמלים. ובתוך כל זה קורה הדבר, שאותי לפחות, תמיד מדהים מחדש. אתה מגלה שמתחת לערימת הצרות שהתיישבה לך בחזה, עדיין פועמת אופטימיות. אמיתית כזאת, לא חרטא. אופטימיות קוסמית.
אתה מגלה שיש בך חלק שתמיד ממשיך לפעום באמונה שהכל יבוא על מקומו בשלום. שתצליח להתפרנס בלי לעבור לגור באוטו, שתחלים ותלמד איך חיים בטוב עם הצלקות, שהילדים יצאו עמוקים ולא פצועים, שתמצא אהבה אמיתית, שתחליק פינות מחוספסות. ובימים כמו אלו, כשאני שקוע עמוק בביצה טובענית במיוחד, אני תוהה למה בדיוק אני עדיין אופטימי? יכול להיות שאני פשוט מדחיק את הקטסטרופה ומספר לעצמי סיפורים על ימים רגועים שבסוף יבואו?
נראה לי שהאופטימיות הזאת מגיעה ישר מתוך אותו יום בו החיים השתנו. כי שם, ממש באותה נקודה, הבנת שעכשיו כשהכל קרס יש לך שתי אפשרויות – לחיות או לוותר ולמות לתוך חיים שהם לא באמת חיים. אז מסתבר שגם אני החלטתי לחיות, החלטתי שהחיים יכולים לקרות גם בגרסה ההוליוודית שלהם, זאת שחייבת לבוא עם סוף טוב. אז אני אופטימי, גם אם לפעמים אני מסתכל על החיים שלי במבט ריאלי ורואה בעיקר ערפל. בסדר, העיקר שלא יתפסו אותי עושה סלפי עם היפות שלי על הבר וכותב: "עף על החיים!!".
