אף אחד לא דמיין שיעביר את חייו לבדו
כולנו מתוכנתים לחשוב על החיים בזוג, וגם כשהתגרשנו, זה היה כי כבר ראינו בבירור עד כמה אי אפשר יותר עם הביחד שהיה לנו, ולא מפני שכל כך השתוקקנו לחיים לבד. אני מוכן להתערב שמעטים באמת הקדישו מחשבה לאיך ייראה היום שאחרי, לאיך זה ירגיש לחיות בסולו
ידוע הרי שתקופות החגים הן בעלות פוטנציאל להיות הימים הנוראים של הגרושים או הבודדים, ובפסח הזה גיליתי שגם אם אתה חוגג עם הילדים, איכשהו הפורמט הזה של החיים עדיין צובט. מזמן לא התגעגעתי ככה לנוכחות שלה בחיי, אבל אז נזכרתי ועבר לי. הצביטה הזאת, שרובנו חוטפים בימים האלה, בולטת במיוחד על רקע התפאורה הכל כך משפחתית שמקיפה אותנו מכל כיוון לקראת החג, ומתישה אותנו בימי החג עצמו כמו הפסקת פרסומות בלתי נגמרת. בסדר, הבנתי. אלו החיים מהז'ורנל שאתם מציגים לי כאן, וזה לא רלוונטי עבורי כרגע, ככה שאני שם אתכם על מיוט לכמה ימים, או לפחות מנסה. ובכל זאת, זה בכל פינה, מרצד בשחור על גבי לבן בוהק במיוחד.
השבוע גם הבנתי שזה קורה כך גם מפני שאף פעם לא באמת הכינו אותנו לחיים בגרסה הזאת. תחשבו שנייה אחורה, על הילדות: לכולנו היה מודל אחד ברור לחיים, והוא בטח שלא כלל את החיים לבד כגרסה אפשרית בעתידות של בזוקה. כולנו מתוכנתים לחשוב על החיים בזוג, וגם כשהתגרשנו, זה היה כי כבר ראינו בבירור עד כמה אי אפשר יותר עם הביחד שהיה לנו, ולא מפני שכל כך השתוקקנו לחיים לבד. אני מוכן להתערב שמעט מאוד מבינינו באמת הקדישו מחשבה לאיך ייראה היום שאחרי, לאיך זה ירגיש לחיות בסולו.
עכשיו, שלא תבינו לא נכון. הלבד הזה הוא מתנה אדירה, אבל גם כזאת שאם לא תנצל בדרך הבריאה, הוא עוד יתפוצץ לך בפרצוף. קצת כמו המתנות של ההוא המרגיז הזה, מהדרדסים. אבל לפני שנדבר על מציאות שבה אתה רובץ מול הטלוויזיה ומאמץ לעצמך מניירות של חיית בר שלא רגילה לנוכחותם של בני אדם, בואו נדבר על הטוב.
לא אדרוך לכם על הפצעים יותר מדי, אתם הנשואים עם הילדים הקטנים ושגרת החיים שמערבלת אתכם לסיבוב בלתי נגמר, אבל בוא נגיד את זה ככה: עכשיו, כשאתם קוראים את הטור הזה, דמיינו לעצמכם את הרגע שבו תגיעו הביתה בערב ותיקלעו לסופה השגרתית של "אבא, משעמם לי", ואחריה למסורת הידועה של ארוחת ערב-מקלחות-השכבות-התמוטטות. עכשיו תחשבו שאתם גרושים ושכמה ימים בשבוע אתם מחוץ ללופ הזה. נשמע לא רע, אה?
וזה באמת ככה: יש כמה ימים בשבוע שאתה לבד, בלי לדאוג לאף אחד, ובלי משחק הזוגיות הבלתי נגמר שאת חוקיו אף פעם לא באמת הבנת עד הסוף. זה רק אתה ועצמך, שם בבית, ואתם חייבים להודות שזה וואחד סטארט אפ. וכדי לא לוודא הריגה, אני אחסוך מכם עוד כמה רבדים של אושר בלהיות לבד חלק מהשבוע. רמז: סופ"ש בלי.
זוכרים את המתנה שמתפוצצת אם לא תעשה בה שימוש נכון? אז כזה הוא הלבד. הוא חבר ערמומי במיוחד. מאלה שלפעמים אתה כבר בכלל לא בטוח אם הוא באמת חבר, וזה כך מפני שמהר מאוד אתה מגלה שאם לא תעשה, זה לא יקרה. אם לא תייצר לעצמך חיים ועכשיו, חיים כאלו שלאו דווקא היו שם קודם, לא יהיו לך חיים. זה מאוד פשוט מצד אחד, אבל זה גם מצב בעייתי לאדם שרוצה להיות נורמלי, ושמעדיף שהגוף שלו לא יתחיל לקבל מאפיינים של ספה.
יש לי חברה שאמרה לי פעם, "תהיה קצת לאבלי, תכיר אנשים". בטח לאבלי, נשמה. לאבלי זה השם האינדיאני שלי. אבל האמת היא וכבר בטח הבנתם את זה מהטורים שלי, אני לא לאבלי ולא פועם בי רצון אמיתי ובסיסי להכיר אנשים. אולי גם לא נשים. בנישואים יכולתי להתחבא בתוך השגרה הזאת, מה גם שהייתה לי את החברה הכי טובה שלי ממש לצידי. אבל היום הכל אחר, כי אלו מאיתנו שלא ניחנו ב'לאבלינס' הזה, עם הקלילות הטבעית והרצון להסניף את מה שמתרחש שם מחוץ למאורה (נראה לי שהם קוראים לזה "חיים", אבל עוד לא סגור מה בעצם המילה הזאת אומרת), ובכן... אפשר להגיד שהם בבעיה. טוב, בסדר. זה אני שבבעיה. כמעט שלוש שנים עברו, וטרם למדתי איך לייצר לעצמי שגרה שראויה להיקרא חיים. יותר מדי השתבללות ופחות מדי תעופה.
ובגלל אותה מצוקה, שאני מניח שאני לא היחידי שמתמודד איתה, בגלל זה גם אחת הקהילות הכי מועילות לחשבון הבנק של צוקרברג היא קהילת הגרושים/ות, אשר מתאגדים להם במיליון קבוצות פייסבוק שונות. קבוצות שלכולן מטרה אחת עיקרית – לייצר חיי חברה, ולבנות קהילה שתהיה שם לצידך כדי שלא תהיה לבד. וגם בשביל הסקס, אבל זה כבר סיפור לטור אחר.
וכך קורה שבכל שבוע מצרפים אותי לעוד ועוד קבוצות כאלו. יש את ה"גרושים ביחד" ו"פנויים בלי חשבון" ו"אנשים טובים באמצע הדרך" ו"הקומונה" ועוד ועוד ורסיות כאלו או אחרות, שבכולן רק רוצים דבר אחד פשוט - להיות ביחד. אגב, ממוצע העזיבה שלי מהרגע בו צירפו אותי שוב לאחת הקבוצות האלו עומד על 14.7 שניות, רגע לפני שהנמרות הגרושות עטות על הבשר הטרי שהגיע לשכונה. ההסבר שאני מספק לעצמי ברגע שבו אני נס על נפשי הוא שהקבוצתיות הזאת לא תואמת לי את הפאסון, או שקר כלשהו אחר שאני מחרטט לעצמי, סתם כי אני לבד ואין מי שיגיד לי שאני מחרטט.
אבל יש קבוצה אחת שבה אני כן נמצא, גם אם זה יותר וירטואלי מממשי, ואני עדיין נחשב בה ליותר אגדה אורבנית מאשר לאיש אמיתי. הם סודיים וקטנים, כמה עשרות שאימא אווזה אחת קיבצה בפינצטה מרחבי ספירת הישנים באלכסון. אנשים שאשכרה הפכו את עצמם לסוג של קהילה קטנה וחמימה. כזאת שבאה גם בלי מקלדת ומסך, ועם הדבר הזה שנקרא חיים. ומחר הם נפגשים לפיקניק בקטנה, ואני אהיה שם. יאפ, מותר להריע. מחר בבוקר אפתח את החלונות בבית, אלבש מכנסיים, ואם לא אבריז שוב ברגע האחרון, זה באמת יקרה ואצא אל עולם בני האנוש בו אנשים ממש מדברים אחד עם השני. יהיה לאבלי.
