הוא בחור טוב, האיש שהתאהב באשתי
באמת שהוא בחור טוב, לא סתם היא אוהבת אותו. לא סתם הילדים שלי שמחים איתו. לא סתם גם אני חיבבתי אותו כשהכנסנו אותו אלינו לבית. הוא הצלע השלישית שלי. גם עכשיו, שלוש שנים אחרי שנפרדתי מהצלע השנייה שלי
הוא בחור טוב, האיש שהיה סוג של בן בית אצלי ואז התאהב באשתי. האיש שחי עם הילדים שלי היום. בחור טוב, אפילו אם ייחלתי למותו בייסורים באלפי דרכים שונות ומשונות. באמת שהוא בחור טוב, לא סתם היא אוהבת אותו כל כך. לא סתם הילדים שלי שמחים איתו. לא סתם גם אני חיבבתי אותו כשהכנסנו אותו אלינו לבית. הוא הצלע השלישית שלי. גם עכשיו, שלוש שנים אחרי שנפרדתי מהצלע השנייה שלי. הוא איתי לתמיד, כנראה, הבחור הטוב.
יש משהו מצחיק בדרמות שלנו, או אולי רק בשלי. כאילו גירושים אחרי 18 שנים לא הספיקו לתסריטאי ששרטט לי את החיים תוך כדי שהוא שופך קפה רותח על המקלדת, אז הוא החליט להוסיף עוד טוויסט בעלילה ולתת לי את המשימה הכמעט בלתי אפשרית ללמוד לחיות עם אותו בחור שקיללתי - ומכין עכשיו לילדים שלי סנדוויצ'ים לבית הספר. הומור אכזרי יש לתסריטאי הזה, במיוחד כשהוא יודע שאני הטיפוס שמצד אחד עוד לא למד את אומנות השחרור, ומצד שני אני מומחה בקנה מידה עולמי ב"איך לאכול לעצמך את הלבלב לאורך שנים בעקשנות אובססיבית".
עכשיו, כשאני כותב את השורות האלו, בתקופה פרחונית שכזאת של התבוססות בתחתית, אני מתחיל לחשוב שאולי יש פה איזו דחקה קוסמית שכזאת. אולי רק ככה ה"בלתי משחררים" כמוני ילמדו לעשות זה. עכשיו או לעולם לא. עוד לא החלטתי אם האמונה שאצליח לשחרר היא סתם נאיביות לשמה, או שפשוט אני ריאלי כשאני חושב שצריך ללמוד איך חיים עם זה איך שזה. כנראה שזה תלוי תקופה.
בינתיים, בואו נדבר לרגע על אותן צלעות שלישיות למיניהן שמתרוצצות לחלק מאיתנו הגרושים/ות בתוך החיים - או בתוך הלב. כדי שנוכל לדבר על אמת, בואו נוותר מראש על סטיגמות של "רודפי ריגושים" או ביטויים כמו "הורסי משפחות" מהסיבה הפשוטה שזה בולשיט. אין לי סבלנות לאמת שבאה רק בשחור ולבן. אז הוא בחור טוב, כמו שכבר אמרנו, והמשפחה שלי התפצלה מסיבות הרבה יותר מורכבות מהקיום שלו בחיים שלנו ומהמעשים שבחר לעשות. לכל אחד מאיתנו יש את החלק שלו באחריות. כל אחד והחבילה שאיתה הוא יצטרך לחיות לתמיד, אפילו אם עוד לא למדתי איך בדיוק עושים את זה.
אין לי מושג איך הוא חי עם החלק שלו בדרמה המשולשת שלנו. איך זה מרגיש לחיות עם הילדים של האיש שהוא צילק, עד כמה הוא מסתכל עליהם וזוכר אותי, אם בכלל. מאז שסיימתי להסתובב בעולם כשאני עולה בלהבות בגלל כל זה, התחלתי להבין שאני מסתובב עם דימוי מעט שטחי של החיים שלו. חיים נטולי מחיר על מעשים מכוערים שעשה למי שהכניס אותו אל לב משפחתו. אז לא, אני לא באמת יודע מה קורה לו בלב כשהוא מתכתב עם הילדים שלי ומריץ איתם צחוקים, או מה הצטבר לו בקארמה, ואני גם לא רוצה לדעת.
זאת אומרת, הייתי שמח לדעת שבכל פעם שהוא מרים את הבן שלי בכיסא היומולדת שוטף אותו גל של אשמה שמחרב לאחר מכן את חייו טיפה אחר טיפה באיטיות מייסרת במיוחד, אבל קשה לי להאמין שזה המצב. ותכלס, זה גם לא משנה. ממילא הדבר היחידי שבאמת משנה הוא אני, גם אם יש לי אובססיה קלה לאמת ולצדק קארמטי. מה שמשנה זה איך אני חי עם לראות את האוטו שלו מול הפרצוף שלי בכל פעם שהוא בא לקחת את הילדים. רמז: עדיין יש לי נטייה לתת לפה הג'ורה שלי אישור ירי על אוטומט לרגע או שניים, עד שהילדים נכנסים לאוטו.
כי הדרמה ההוליוודית שלי ושלו היא עדיין לא עניין לילדים. אומנם הם ילדים, לא סתם אנשים קטנים וחצי אפויים, אבל גם כך הם הבינו עם מילים או בלעדיהן שיש אישיו בין אבא לבינו. יש פיל - ממותה, יותר נכון - שיושבת פה בחדר בין אבא שלהם והגבר השני שמגדל אותם. את הפרטים הם כמובן לא יודעים. מה שהם כן יודעים בינתיים זה שאבא הבטיח שהוא ידבר על זה כשהם יגדלו. הם גם יודעים שהם כבר חופשיים להזכיר אותו בנוכחותי, למרות הממותה שיושבת בחדר. זה דרש עבודה, שלי עם עצמי בעיקר, עבודה מייסרת למדי. אבל מלרצות לבעוט בפרצוף של העולם כשהבן שלי מתבלבל וקורא לי בשמו, ועד ללחייך כשהם מספרים על הדחקות איתו, אפשר להגיד שהלכנו דרך ארוכה, וכנראה שגם בריאה.
הבעיה עם הדרך הזאת היא שיש לה נטייה להיות מתעתעת לפעמים. בדיוק כשאתה חושב ששחררת מגיעה איזו תקופה קשה שבה החיים לוחצים עליך מכל החזיתות ואתה מוצא את עצמך מבעבע שוב מכעס, כמו כלב ששכחו לשים לו את הצווארון ועכשיו הוא לא יכול להשתלט על עצמו והוא מחטט בפצעיו בלי יכולת להפסיק. וברגעים האלה עולה גם הצורך הבסיסי והעמוק באלימות חד-פעמית, לא ברמת החדר מיון אלא יותר סימבולית. אגרוף סוגר מעגל שכזה. אבל היות שאני פחות בקטע של לבחון את כישורי ההישרדות שלי באבו כביר, אני ממשיך ללעוס לעצמי את הלבלב לבד, בחדר האינטימי שלי.
ואחרי שהפצעים מגלידים מחדש, אתה חוזר אל שגרת האיחולים הלבביים מול האוטו שלו, זאת שאחריה אתה מיד מחייך אל הילדים שבאים וממשיך להדחיק קדימה במהירות שיא. ייתכן שזכיתי כבר באליפות העולם בהדחקה למרחקים קצרים. או בשחרור, אם תפסתם אותי ביום רוחני טוב. אז בינתיים אנחנו ממשיכים לצעוד. אני, הוא ומטען הנפץ שבינינו. הולכים בדרך לא ברורה אל יעד לא ידוע. כרגע נראה שמה שנשאר זה לחכות ולגלות מה אלמד לעשות קודם: לשחרר או להדחיק את הדרמה לגמרי, מעבר לכל נוכחות. אם זה בכלל אפשרי. או שאלמד איך חיים עם זה בשלום יחסי, יציב ומתמשך, אם כבר אמרנו שאנחנו לא בענייני החיים בשחור-לבן.
