פעם האמנתי באהבה. ואז התגרשתי
אתם מבינים, גם הגרוש אמר לי פעם שהוא אוהב אותי, אוהב כמו שלא אהב מעולם. קשקשן. האהבה שלו הייתה מלאה בסכינים, במילים פוגעות, בהשפלה, בהנמכה, ותאמינו לי שאני גם ככה נמוכה
השטיח האדום היה הדבר הראשון שמשך את מבטי. הוא היה אלגנטי, עשיר ונקי מפסיעות רגליים. כולם צייתו להוראותיו של הרבי - להתרחק מהשטיח ולא לדרוך עליו. ממני לא היה צריך לבקש דבר. מראש תפסתי מרחק של כמה מטרים טובים ממנו. הבטתי על החופה ממרחק בטוח, כזה ששומר לי על הלב. לא, אין לי צורך להתקרב.
מאז שהתגרשתי אני בעיקר מצקצקת בחתונות, חושבת ציניות במקום אהבה. אפילו חשבתי להכריז זאת בקול גדול. להגיד לאנשים - בבקשה אל תזמינו אותי, כי אני ממש לא מאמינה לאהבה שלכם. וכשאתם עומדים שם תחת החופה ונודרים נדרים, אני צינית לגביכם. אני מסתכלת עליכם וכבר מדמיינת איך גן העדן הופך לגיהינום של אי שביעות רצון, חוסר סיפוק, כעסים, כאבים ורצון לעזוב.
אתם מבינים, גם הגרוש אמר לי פעם שהוא אוהב אותי, אוהב כמו שלא אהב מעולם. קשקשן. האהבה שלו הייתה מלאה בסכינים, במילים פוגעות, בהשפלה, בהנמכה, ותאמינו לי שאני גם ככה נמוכה. ממנו למדתי רק דבר אחד – שאין דבר כזה אהבה. כלומר יש, אבל היא פיקציה. תילי תלים של שקרים. סליחה ומחילה מכם, זוגות אוהבים. חטאתי. צחקתי לכם בפנים. אפילו הייתי עצובה בשבילכם על תמימות הנעורים. אתם חייתם את החלום ואני כבר ראיתי את שברו.
אבל בשנה האחרונה השתנה בי משהו - התאהבתי. הלב המת שלי חזר לפעום בהתרגשות. לאט-לאט ובדמעות, ממש כמו שמקלפים בצל, הלב שלי השיל מעליו את הקליפות ונחשף אל מול הגבר הזה שממש לא תכננתי להתאהב בו. תמיד חשבתי שאני בחורה שמכבדת הסכמים ולנו היה הסכם החלפת שירותי מין באופן מזדמן ובלתי מחייב, אבל ההסכם הופר כשהתאהבתי.
שקופה כמו התחתונים שלבשתי
"את מאוהבת בי", הוא ירה לעברי לילה אחד. ישבנו בדירה שלי, מרוקנים את כוסות הוודקה שלנו כאילו שהיו מים במדבר. "דווקא לא", מיהרתי להכחיש. איך הוא מעז לזרוק לי את האמת בפנים?! אבל הוא לא קנה את ההכחשה שלי. הייתי שקופה לפחות כמו התחתונים שלבשתי. ברגע החשוף ההוא היה הרבה אומץ, אולי טיפשות, כיוון שלא די בכך שהתאהבתי, התאהבתי כל כך חזק עד שבתוך תוכי בחרתי בו להיות הגבר שלי.
כשהייתי נשואה חשבתי שמונוגמיה היא המכה האחת עשרה. כשהתגרשתי אמרתי שצריך לפזר סיכונים, שאסור לשים את כל הביצים בסל אחד, ופתאום אני רוצה את כל הביצים מגבר אחד בלבד. עוד דבר שלמדתי השנה הוא שאם אני משוכנעת שאהבה זה כואב – אני בבעיה. מתוך אמונה שמחשבה יוצרת מציאות הבנתי שאם אני רוצה לחוות אחרת, ובהנחה שהשתלת מוח חדש זו לא אופציה ריאלית, אני מוכרחה לתקן לעצמי את המחשבות. אז התחלתי ללמד את עצמי שאהבה היא לא מילה גסה, והבנתי שהכאב לא נובע מקיומה של האהבה אלא מהמשחקים שנכרכים סביבה. והרי אי אפשר להיכנס למגרש בלי לשחק קצת.
לחתונה שאליה הוזמנתי לפני כמה ימים, הגעתי לבושה בשמלת פייטים מנצנצת. אני קוראת לה 'שמלת האומץ שלי'. עם כל הכבוד לזה שקיבלתי החלטה לפרק נישואים אומללים, כל אישה יודעת שהאומץ האמיתי הוא ללבוש שמלה שאי אפשר להישאר אדישים אליה. לבשתי נוכחות ונתתי לעצמי לבלוט, באתי אמיצה והסכמתי להאמין שבחתונה הזו האהבה היא נצחית.
הבטתי ממרחק על החופה ומאוד רציתי לדמיין את עצמי גם ככה, צועדת לי בשמלה לבנה, אבל לא הצלחתי. גיליתי שברפרטואר הפנטזיות שלי אין יותר פנטזיית חתונה. אני כנראה מפחדת מדי להגיד – "כן, כזה אני רוצה". לא בלי להרגיש מבוכה, ובעיקר לא בלי שתצא ממני זעקת אימה. בכל זאת, פנטזיית החתונה משנות העשרים של חיי הפכה לסרט אימה בשנות השלושים.
רק דבר אחד לא הבנתי - איך קרה שדווקא אני, שקורעת לעצמי את הרגליים בזמן שאני קורעת את הרחבה, התחתנתי בחתונה כל כך שקטה, בלי די-ג'יי ובלי ריקודים. ואז זה הכה בי – אני מפנטזת על תיקון. חולמת על מסיבה ענקית עם אלכוהול וקינוחים. זו כבר פנטזיה שמתעכלת לי הרבה יותר טוב בבטן, בדיוק כמו כמויות האלכוהול שהתרגלתי לשתות מאז הגירושים. מאוד אופייני לי, כרגיל אני מתחילה מהסוף להתחלה. אולי מהקינוח יום אחד אצליח להגיע גם לחופה.
בינתיים אני מגלה שבזמן שאני מהרהרת, יושבת ליד המחשב וכותבת, בסלון אצלי כבר מזמן מתרחשת חתונה - הילדה שלי משחקת עם שמלה לבנה ומדמיינת שהיא כלה. מתברר שאצל ילדות הפנטזיה מתחילה כבר בגיל חמש, לכל המאוחר. אני מתבוננת בה ותוהה אם היקום מנסה לשלוח לי השראה או שזה סתם חוש הומור ציני של המושך בחוטים. האמת היא שמאוד הייתי רוצה להתחבר לילדה הקטנה שבי, זו שחולמת להתחתן ועוד לא יודעת שאהבה זה כואב. אבל אמת כזו כבר לא צועקים בקול רם.
