נפרדתי מגברים. יותר קשה להיפרד מהילדה
אני לא רוצה לצאת לדייטים. אני לא רוצה להיזכר שלא רציתי להיות לבד הלילה. הסדרי הראייה אמורים היו להקל עליי, אבל הם לא קלים לי. אימהות עייפות היו משלמות הון בשביל רגע אחד של שקט על הספה עם הרגליים למעלה, אבל אני לא נחה. כשהילדה לא איתי, אני במרתון שמנסה למלא את החור שנפער בתוכי
"אימא תציירי לי ארמון", היא מורה לי בקולה המתוק. אני מציירת לה ציור עם קצת יותר סבלנות מהרגיל, מקשטת בלבבות קטנים כמו שהיא אוהבת, וכל הזמן הזה מתפללת שהפרידה ממני תהיה קלה. הלוואי שהבוקר הזה יעבור בלי בכי שיחמיץ לי את הלב. גם ככה חמוץ לי בנשמה. אני שמה את הילדה בגן ואראה אותה שוב רק למחרת אחר הצהריים. למזלי היא נפרדת ממני מחייכת, לא לפני שאני מדביקה לה מיליון נשיקות על הלחיים. היא ממשיכה עם הציור, ואני יוצאת לדרכי שפופה. הכי קשה לי בבוקר של הפרידה.
כבר עברתי פרידות בחיים. הפרידה מהגבר הראשון שאהבתי נעשתה בברוטליות. הוא הזמין אותי לבר בתל אביב כדי "להמשיך את השיחה שהתחלנו". משעשע. הייתי בטוחה שהוא עומד להציע לי נישואים, בטח לא לשמוע ממנו "זה לא מתאים". לא לשלוש המילים הללו ציפיתי. 45 דקות בנסיעה חזרה הביתה בכיתי רצוף. ואז המשכתי לבכות עוד ארבעה ימים בלי הפסקות, ועוד שנה וחצי לפחות של בכי לסירוגין. הפרידה מהגבר שהתחתנתי איתו גם לא הייתה קלה. אומנם אהבה כבר לא הייתה שם, ואני כמו אשת לוט רצתי קדימה ולא הסכמתי להביט לאחור, אבל גירושים זה אף פעם לא פשוט, במיוחד לא גירושים ממישהו שגמל בליבו להמשיך להכאיב לך את עלבונו.
שלישית בסדרת הפרידות הקשות שלי והקשה מכולן התרחשה לא מזמן. מצאתי לי גבר שלא רוצה זוגיות והתאהבתי בו. "בוא נתחייב", אמרתי. "בואי לא", הוא ענה, ונשברתי לחתיכות קטנות ודהויות שלא יכולות לאסוף עצמן מהמיטה. גם אחרי כל הניסיון שצברתי ולמרות שחשבתי שאחרי שהתגרשתי אני כבר בטוח מחושלת לגמרי, הייתי די מוכשרת כדי ליפול לתוך תהום עמוקה וחשוכה שרק במזל ואולי בזכות זה שאני אימא, הצלחתי איכשהו לצאת ממנה, מלקקת את פצעיי.
פרידה של הסדרי ראייה
ואחרי כל אלו או למרות כל אלו, שום דבר לא הכין אותי לפרידה של הסדרי ראייה. זו פרידה של כאבי פנטום, פרידה שבה אני מרגישה שעקרו ממני איבר. תבינו, אני ואבא שלה נפרדים ממנה בלי הפסקה, מעבירים אותה כמו כדור פינג-פונג מאחד לשני. ילדה עם תיק על הגב ותסכולים בבטן. יש פרידות של סופי שבוע, הריטואל הקבוע. במשך שנה הייתי לוקחת אותה לגן ביום שישי, ונוסעת ישר למכון כושר כי רק הזיעה שניגרה לי על הפנים ייבשה לי את הדמעות. אבל "בסוף מתרגלים להכל", וכעבור שנה של בכי בימי שישי הדמעות התייבשו בעצמן.
לחגים עוד לא התרגלתי. אני מתעבת חגים. תמיד שנאתי אותם. כשהייתי רווקה הם היו לי מיותרים, כל המשפחתיות הזו לא קסמה לי. כשהייתי נשואה הם שימשו כטריגר לכל ריב שהגיע, והאמינו לי ששום חג לא היה מקופח. גם היום אני שונאת אותם, כי הסדרי ראייה של חגים זה הכי מחורבן. אלו ימים שלמים ורצופים בלי הילדה. אני שונאת את הרגע הזה כשאני מורידה אותה במדרגות, מוסרת אותה לאביה, נפרדת לשלום, עולה חזרה, סוגרת אחריי את הדלת ואצלי נפתח הברז.
אבל הגרועים מכולם הם ככל הנראה הסדרי הראייה של הקיץ, שהם גיהינום יותר גדול מחום יולי-אוגוסט ומהחופש הגדול גם יחד. למעשה, אני בכלל לא מזיעה בחופש הגדול. אחרי כל הקייטנות ובמקום חודש שלם, יוצא שאני איתה רק שבוע וחצי, וגם זה בהפסקות. גירושים זו חתיכת עסקה למי שלא רוצה להפסיד בקיץ ימי עבודה. אבל אני בכלל לא צריכה סופי שבוע, חגים או קיץ כדי לשנוא הסדרי ראייה. גם בשגרה אני שונאת אותם, ואת זה שאין לי את מי לבדוק במיטה. אני מסתובבת כמו תרנגולת חסרת מנוחה, לא מוצאת את עצמי, זה לא טבעי כשאימא ישנה בנפרד מהאפרוח שלה.
אני שומעת על גרושות שנהנות מהימים האלה, אבל אני תמיד התקשיתי לראות את חצי הכוס המלאה. הרי יכולתי לראות את זה שיש לי זמן לעצמי, ובחיי שאני צריכה לנוח. לא פשוט להיות אימא בלי הפסקה. גם כשאנחנו אחת על אחת, זה אף פעם לא כוחות. אני תמיד מותשת והיא תמיד מנצחת. ואני יודעת שיכולתי להסתכל על זה שאני יכולה להימרח עוד רגע קל במיטה בבוקר, ועדיין להספיק לצאת בזמן. אני גם יכולה לסדר סידורים, לסדר את הבית, להשלים שעות בעבודה, לצאת לדייטים.
אבל אני לא רוצה לצאת לדייטים. אני לא רוצה להיזכר שלא רציתי להיות לבד הלילה. לכן אני בורחת מהבית ומתישה את עצמי. בזמן שהסדרי הראייה אמורים היו להקל עליי, הם לא קלים לי. צרות של עשירים יש לי. אימהות עייפות היו משלמות הון בשביל רגע אחד של שקט על הספה עם הרגליים למעלה, אבל אני לא נחה. כשהילדה לא איתי אני במרתון שמנסה למלא את החור שנפער בי. אפשר לחשוב שרק גבר יכול להרגיע אותי, וכשאין בסביבה אחד כזה שיסתום לי את החור, תרתי משמע, אני משתגעת.
אני יודעת שהימים האלה לא קיימים רק כדי שילדים להורים גרושים יבלו עם האבות שלהם, אותם אבות שפתאום דוגלים בשוויוניות אבל במשך שנים לא החליפו חיתול. הימים האלה הם גם בשביל האימהות. בעיקר כדי שנוכל לאגור כוחות. אלא שבתור אימא מנוסה אני כבר שנים רגילה שאין אותי, יש רק את הגוזלית.
אני חיה במעברים חדים. מאימא במשרה מלאה שכל האחריות עליה כל שעות היממה, לרווקה חסרת ילדה וחסרת אחריות שלא צריכה לדאוג לאף אחד, ובקושי לעצמה. אני יכולה להתעורר איפה שבא לי. אין מבוגר אחראי בבית כשהילדה לא איתי. משתחרר בי הרסן, וגם שיקול הדעת שלי נעלם עם כל לגימה של אלכוהול באיזה בר. אבל אני לא רוצה להיות רווקה, אני לא רוצה מנוחה, אני רוצה להיות אימא בלי הפסקה. רק שלצערי, אני אימא גרושה.
כמו תמיד, כשמגיע הקיץ ואיתו באה גם החרדה מהפרידה הכי קשה בשנה, אני מנסה להשתמש בהגיון, מזכירה לעצמי שאם זה המחיר שאני נאלצת לשלם כדי לא לחיות עם הגרוש, אני אשלם אותו בגאון, ורק דואגת לומר לכל מי ששוקלת להתגרש – תדעי לך שהכי קשה זה שיש ימים שלמים שאת לא עם הילדים.
