סליחה שהסתפקתי בפירורים של אהבה
סליחה שוויתרתי לעצמי ועליי. סליחה שאני בוחרת שוב ושוב במקום הכי נוח, אף על פי שהוא לא הכי נוח. סליחה שלא ידעתי לעצור בכל פעם שהייתי לבדי, ורק התשתי את עצמי בריצות ובסקס חסר משמעות
"זה בטח מאוד קשה לגדל ילדים", הוא אמר לי כמה רגעים אחרי שפרק בתוכי את זרעו. אישרתי את ההשערה שלו, והוספתי שזה גם אחד הדברים הכי טובים שיכולים לקרות לבנאדם. "מתישהו תצטרך לעשות איזה צ'ארמר קטן", אמרתי והוא הסכים, אבל אז בגסות רוח תיבל את התשובה שלו במעט מלח גס, "כן, אבל אז את לא תדברי איתי לעולם". ושוב חוזר הניגון שלו על המנטרה השחוקה – אני אעשה ילדים אבל לא איתך.
רציתי לומר לו שנפגעתי ממש, שהוא צריך לבקש ממני סליחה לפחות בגינו של חוסר הטאקט המשווע שהפגין. הפערים בציפיות בינינו הרי מונחים על השולחן. כמאמר השיר, "הכול ידוע מראש, אבל נשכח מהלב שלאהוב אותך זה לשלם בכאב". רציתי לשאול למה לזרוק לי את זה בפרצוף? אתה רוצה שאלך? אתה מנסה להנמיך אצלי את מפלס הציפיות שאתה חושש שאולי עלה גדותיו בדיוק ביום ההוא שעזרת לי עם הסתימה בכיור?
ישבתי עם עצמי והבנתי שבעצם אני לא צריכה את ההתנצלות הזו ממנו. רק מעצמי אני צריכה לבקש בכיפור הזה. סליחה שנתתי למישהו להתייחס אליי כמו אוסף של חלקי חילוף, סחורה פגומה ולא מספיק טובה. הנמכתי את קומתי הצנועה כדי שהוא יוריד אותי ליגה. סליחה שבחרתי להסתפק בפירורים ושכנעתי את עצמי שהם החלק הכי טעים בעוגה גם ככה. סליחה שבכל התחומים אני מחזיקה מעצמי בחורה חכמה, אבל באהבה אני כל כך טיפשה. סליחה שהכנסתי את עצמי למערכת יחסים מזוכיסטית, וכשניסיתי לצאת ממנה הכאבתי לעצמי עוד יותר. ייסרתי את עצמי בכאבי לב קשים מנשוא רק כדי לחזור בסוף כמו חתולה חסרת כוח להתרפק על חזהו של הזאב.
סליחה שאיבדתי אמון בזוגיות ואהבה, ושהפסקתי לחפש קשר שיספק אותי ביותר ממובן אחד או שניים. סליחה שוויתרתי לעצמי ועליי. סליחה שאני בוחרת שוב ושוב במקום הכי נוח, אף על פי שהוא לא הכי נוח. סליחה שלא ידעתי לעצור בכל פעם שהייתי לבדי, ורק התשתי את עצמי בריצות ובסקס חסר משמעות. סליחה על הנצחת הריקנות. סליחה על ההלקאה העצמאית והביקורתיות, על הזיכרון הסלקטיבי שטיפחתי כשבחרתי לנצור רק את הרגעים בהם לא הייתי מספיק טובה, ותליתי אותם כמו מגנטים מחתונות על המקרר כתזכורת לעולם ועד. שכחתי כמה אני באמת טובה בשאר הזמן.
גם מהבת שלי אני רוצה לבקש סליחה. סליחה שאני לא דואגת למצוא קשר רציני, להתחיל כבר איזה פרק ב' ולעשות לך אחות כמו שאת מבקשת בכל הזדמנות, ואף על פי שאני בעצמי מרגישה שאחותי היא המתנה הכי גדולה שההורים שלי נתנו לי. סליחה שבמקום זה אני מפצה אותך בבובות ברבי. סליחה שאני לא אוהבת להקריא לך סיפורי אגדות של דיסני, אני פשוט לא מאמינה באביר על הסוס הלבן. נכון שאני מגדלת אותך כנסיכה, אבל לכי תדעי איפה מתחבאים הנסיכים בעולם. בדם יזע ודמעות למדתי את מה שסקסטה הטיבו לנסח לפני שנים רבות, "אל תאמיני לו. הוא לא יבוא, סינדרלה".
סליחה ילדה שלי גם על גירושיי מאבא שלך. ניפצתי לך את המסגרת, ואין לי אפילו תמונה משפחתית אחת להביא לך ליום המשפחה בגן. סליחה שביום המשפחה מראים לך שאת שונה, ולא מלמדים שיש כל מני סוגים של משפחות בעולם. סליחה שבחרתי לגור בישוב שאליו סטטיסטיקת הגירושים לא הגיעה וכולם פה מדגמנים משפחתיות לתפארת עם בתים רחבים, שני הורים, אחים וכלב. סליחה שאת החגים את עושה או עם אבא או עם אימא, ואף פעם לא עם שנינו ביחד. סליחה שאת כל הזמן חיה בתוך געגוע, זה בטח קשה מאוד לילדה קטנה.
בעצם, נדמה לי שאני צריכה לבקש מעצמי סליחה על עצם בקשת הסליחה. גם בה יש הלקאה עצמית. אולי בעצם הייתי בסדר גמור, כל השנה. הרי גם כשהיה לי קשה נלחמתי על עצמי שאחזור לחיים למרות הלב השבור. ונכון שהבית שאני נותנת לבת שלי הוא לא תא משפחתי קלאסי, אבל הוא חם ואוהב. ובזכות הגירושים אני יכולה לשמש לה דוגמה של אימא עצמאית, חזקה ואמיצה, לדעת ללמד אותה לא להישאר איפה שלא טוב לה, גם במחיר של החלטות קשות שחותכות בבשר החי.
בכיפור הזה אני רוצה לשלוח לעצמי צפירת הרגעה. זה בסדר גם להקשיב ללב הטיפש ופשוט לנוח. בכלל לא חובה לרוץ, אפשר גם סתם לחיות, פשוט להיות, בלי אשמה ושיפוטיות, לפחות עד השנה הבאה. לא משנה באיזה נתיב צעדנו וכמה הספקנו, לכל אחד יש את הקצב שלו במסע שלו. שתהיה שנה של מחילה – קודם כל לעצמנו ואז לשאר העולם.
