הפרטנר שחיפשתי שנים בנישואיי נמצא בגירושיי
כשהייתי נשואה, הייתי מרימה טלפון לבעלי במהלך היום. במידה והיה עונה, היה אומר שהוא עסוק ושהוא יחזור אליי. מתי אתם חושבים שהוא חזר אליי? בתשע בערב, כשהיה נכנס הביתה. היום, לעומת זאת, אני זוכה לזמינות אינסופית ולמענה מיידי. אז מה עדיף - בעל וירטואלי או אקס ויזואלי?
"אני ארקוד על מדרגות הרבנות", שרה להקת 'הכול עובר חביבי'. כשהתגרשנו, אני לא זוכרת שרקדתי. אני כן זוכרת שירדתי במדרגות בתחושה לא ברורה של הקלה יחד עם מועקה גדולה, ואמרתי: "יאללה, נדבר אחר כך". הרי חיינו המשותפים מתחילים רק עכשיו – שנים חיינו באותו הבית, בקושי מחליפים שני משפטים שלמים, ועכשיו, רק עכשיו, אנחנו צריכים באמת להתחיל לחיות ביחד. לא יודעת אם זה משעשע או כואב עד דמעות, אך את הפרטנר שחיפשתי שנים בנישואיי, מצאתי דווקא בגירושיי.
כנשואה לשעבר אני זוכרת את עצמי מתחננת לבעלי שיואיל בטובו לעזור לי, אהבת חייו, ויחזור יום אחד בשבוע קצת יותר מוקדם כדי להוציא את ילדיו מהמסגרות. הוא ענה לי בארשת פנים רציניות שאין מצב שהוא יוכל לצאת מוקדם יותר, זו הקריירה שלו ויעשו לו פרצופים. ובכן, אני שמחה לבשר שבמסגרת הסדרי הראיה, אף פרצוף ואף קריירה לא עומדים בפני בעלי לשעבר כשהוא צריך לצאת מוקדם פעמיים בשבוע כדי להוציא את ילדיו מהמסגרות החינוכיות.
אז מה השתנה? הרי הסדרי ראיה הן זכות ולא חובה, אז איך פתאום הוא יכול לעמוד בפני פרצופו הזועף של הבוס ולהעמיד סדר עדיפויות שונה בחייו? מה יש שם, במסמך המדהים הזה שנקרא גט, שגורם לגברים ברגע אחד לשנות את עורם ולהפוך לשותף שחלקינו תמיד חלמנו עליו?
דוגמה קטנה שמבהירה את הנקודה היא הסיפור הבא: כשהייתי נשואה, הייתי מרימה טלפון לבעלי במהלך היום. במידה והיה עונה, היה אומר שהוא עסוק ושהוא יחזור אליי. מתי אתם חושבים שהוא חזר אליי? בתשע בערב, כשהיה נכנס הביתה. היום, לעומת זאת, אני זוכה לזמינות אינסופית ולמענה מיידי, ואם אין ביכולתו לענות הוא תמיד יתנצל על כך בסמס. אז אני שואלת: מה עדיף - בעל וירטואלי או אקס ויזואלי?
הגירושים של פעם היו פשוטים יותר. התקשורת הייתה רק דרך עורכי דין, מאבקים משפטיים ממושכים על גבם של הילדים, אבות שרואים את ילדיהם פעם בשבוע וכל סופשבוע שני, כשההורים לא יכולים לסבול האחד את נוכחות השנייה. הגירושים של היום נראים שונה לחלוטין - משמורת משותפת היא עניין של מה בכך, וכפועל יוצא מכך חייבת להתקיים תקשורת יומיומית אינטנסיבית בין בני הזוג. ההורים חייבים לגור זה לצד זו, וזאת כדי לאפשר מעברים לוגיסטיים נוחים עבור הילדים. לילדים יש שני בתים, שבכל אחד יש להם חדר שמאובזר בכל טוב. הם מקיימים מערכות יחסים ייחודיות עם כל אחד מההורים, כאשר בכל בית יש מערכת כללים שונה הדורשת מהילדים יכולת הסתגלות נדירה.
בזמנו התבקשנו, בעלי לשעבר ואני, להתייצב באסיפת הורים אצל בננו שהיה אז בגן חובה, כדי לבחון את מוכנותו הנפשית, הרגשית והקוגניטיבית לכיתה א'. הגננת ציינה כי קיים סימן שאלה לגבי מוכנותו של הפשוש לכיתה א', מאחר שלדעתה הוא היה תלותי מדי. חייכתי אליה ואמרתי בביטחון שתלותי הוא ממש לא, אך עם זאת, הוא כן מפונק מאוד, וזה לא אמור להפתיע עקב מצבו המשפחתי המיוחד. ואז היא שאלה על איזה מצב מדובר.
אני והאקס הסתכלנו האחד על השנייה בפליאה, הבטנו בה ואז אמרתי: "שני בתים, כללים שונים". רק אז נפל לה האסימון – היא לא הבינה שאנחנו גרושים! לטענתה המבוססת היטב לא נראינו גרושים. אז אלה הם חיינו, חייהם של הגרושים המודרניים. על האפשרות שגבר חדש ייכנס לחיי ויצליח להשתלב לתוך הזוגיות הצפופה שיש לי עם האקס שלי אכתוב אולי בפעם הבאה.
