"את בעייתית והגיע הזמן שתתחילי להתפשר"
"את תפספסי את הרכבת", נשפה אמי בעורפי. וכך הסיפור הפנימי הסתנכרן לו עם החיצוני, והמסקנה שהגעתי אליה היתה חד-משמעית: אני דפוקה ומחפשת משהו שלא באמת קיים
"אני יודעת שאני אתגרש", אמרתי לאורלי חברתי שבוע בלבד לפני החתונה. "אז למה את עושה את זה?", היא שאלה. "לא יודעת… אני פשוט חייבת. חוץ מזה, לפחות יהיה לי ילד ואז אתגרש", עניתי לה. "זה לא יהיה פשוט", היא אמרה בחזרה, אך המילים שלה לא הצליחו לחדור לי מתחת לעור. בגיל 28, לפני כמעט עשרים שנה, מוקפת בחברות שכולן כבר התחתנו, הפכתי להיות פקעת עצבים מתגלגלת בגוף של אדם, עם משימה אחת ויחידה - להתחתן.
מגיל 15 הייתי במערכות יחסים ארוכות, אחת אחרי השנייה, ואז, בגיל 22 בערך, משהו השתנה. לא הצלחתי לייצר זוגיות רצינית ומיטיבה, וככל שהזמן עבר וחוויתי יותר ויותר מפחי נפש, נלחצתי והתחלתי להסיק מסקנות שליליות לגבי עצמי. האשמתי את עצמי בכל מערכת יחסים שלא צלחה, ללא קשר לאחריות האמיתית שלי ושל הצד השני, והייתי בטוחה במאת האחוזים שמשהו אצלי דפוק.
בנוסף לסיפור הפנימי שסיפרתי לעצמי, גם המסר שקיבלתי מהבית לא עזר. "את תפספסי את הרכבת", נשפה אמי בעורפי. "גם ככה את בעייתית, אז כדאי שתתחילי להתפשר". וכך הסיפור הפנימי הסתנכרן לו עם הסיפור החיצוני, והמסקנה שהגעתי אליה היתה חד-משמעית: אני דפוקה. ומכיוון שאני פגומה וככל הנראה גם מחפשת משהו שלא קיים, אין מנוס אלא להתפשר.
את בעלי הראשון הכרתי כשהייתי מתמחה בבית משפט. התרשמתי מאוד מהאופן בו הופיע באולם כעורך דין צעיר, והוא מצדו חיזר אחריי ועשה את כל מה שצריך לעשות לפי הספר. רק דבר אחד היה חסר שם, הקסם. הקסם פשוט לא קרה. "אני לא מצליחה להתאהב", התלוננתי באוזני אורלי אחרי שלושה חודשים שיצאנו ביחד. "זה לא נראה לך מוזר?". כן, ידעתי להציב במילים את סימני השאלה, אבל אף אחד מבחוץ לא יכול היה לקחת אחריות במקומי.
עברנו לגור ביחד די מהר, מחוסרי חדווה ואהבה, אך חדורי תסכול וזעם פנימי שהצטבר בתוכנו. התנהלנו באותו מרחב כמו שני חוטי ברזל אפורים שהולכים ומסתבכים בנוקשות זה בזו. זו היתה דרכי לעשות את מה שמצופה ממני, את מה שחשבתי שאני אמורה לעשות כדי לקבל כרטיס של נורמטיבית, גם מהחברה אבל בראש ובראשונה מעצמי. הייתי כלה יפה ונוצצת כמו שתמיד חלמתי להיות. החתונה שלי היתה מפוארת, כל החברות שלי רקדו והשתוללו, השיר 'דרך ארוכה' של גלי עטרי, שריגש אותי עד דמעות עוד מילדות, ליווה אותנו בדרך לחופה, וההורים שלי היו מבסוטים מול החברים שלהם.
כלפי חוץ באמת נראינו כמו זוג צעיר ומאוהב. זה גם מה שמשתקף עד היום מהתמונות היפות והרומנטיות של אלבום החתונה. אבל או-הו, כמה קל להציג הצגה ולזייף אושר וחיוכים כלפי חוץ. העניין הוא שבזמן שאת מתרגלת לשחק את החיים של עצמך במקום לחיות אותם באומץ ובאותנטיות, מהר מאוד את שוכחת מי את באמת. וכדי שאוכל להמשיך בפסאדה, שמתי במיוט את הכפתור של הרצונות הכנים שלי, עד שהחיים איבדו לאט-לאט מהחיות ומהשמחה שלהם. הייתי אומנם סטרייטית, אבל חייתי לגמרי בארון. ואין מחיר גבוה ממחיר החיים בשקר.
לרמות את עצמי
זמן קצר אחרי החתונה עשינו רילוקיישן לחו"ל. "אני מפחדת לעשות ילד, אנחנו בטוח נתגרש, לא טוב לנו ביחד", אמרתי. "מה את מדברת שטויות?", ענתה לי אמי בשיחת לונג דיסטנס קווית. "לפחות יהיה לך ילד". אז עשיתי את מה שאמא אמרה. מבחינה מנטלית ורגשית הייתי ילדה, והאמנתי שאימהות יודעות הכי טוב מה טוב לך. הייתי חסרה אוטונומיה נפשית מפותחת ומבוססת, ומה שניהל את קבלת ההחלטות שלי היה הרצון שלי לרצות את ההורים, יחד עם חוסר מיומנות בקבלת החלטות, ואמונה עמוקה שמשהו אצלי באמת פגום.
שנה וחצי אחרי הלידה, עם ילד עם צרכים מיוחדים, חזרנו לארץ וביקשתי להתגרש. הבעל שלי התקשה לתת לי ללכת, וכמו שאורלי חזתה, קל זה לא היה. סוף-סוף נאלצתי להתבגר. עם ילד קטן ומיוחד, וחיים שנלחמתי לקבלם בחזרה בבית הדין הרבני, גיליתי בתוכי כוחות שלא ידעתי שקיימים. הפכתי לאדם אחר. אדם עצמאי וחזק, רגשית ומנטלית. המצוקות רק חישלו אותי. למדתי לקבל החלטות לבד מתוך התבוננות פנימית והבנה שבסופו של יום, אני ורק אני משלמת את המחיר על בחירותיי. הבנה שעד היום מלווה אותי, והיא שיעור חשוב שילווה אותי גם בעתיד.
