מכתב גלוי לאהובי שנלקח ממני

לא יכולנו להיות שונים יותר זה מזו כשנפגשנו בקיבוץ, לפני כל-כך הרבה שנים. אני הייתי בת 25 וכבר אלמנה עם ילדה בת ארבע, עולה חדשה מלבנון, רק שמונה שנים בארץ. הגעתי ממשפחה מסורתית ומלוכדת עם שמונה אחים ואחיות, ואתה רווק בן 24, צבר שורשי, יליד הקיבוץ, בן להורים גרושים. אבל הגורל הביא אותך לגור מול חדרי בקיבוץ, הנדיבות הביאה אותך לתקן לי את האופניים, והאהבה הלא-צפויה הביאה אותנו - כנגד כל הסיכויים - לחתונה. היתה זו חתונה מהסוג שחגגו אז בקיבוץ: ארבעה זוגות יחד בטקס חילוני, וחופה חפוזה ברבנות בעכו. אפילו לירח הדבש נסענו עם עוד זוג, ואף יותר מכך – עם איריס, בתי הקטנה, שמאותו רגע היית לה לאב בכל מובן מלבד השם.

אורנה וגדי בימים יפים יותר(צילום: אוסף משפחתי)

גדי ז"ל(צילום: אוסף משפחתי)

גדי ז"ל והילדות(צילום: אוסף משפחתי)

שעון החול התהפך עשר שנים אחרי המלחמה. קמת בוקר אחד אל תוך התקף חמור שבו איבדת חלק ניכר מיכולותיך הגופניות והתקשורתיות. חיידק תקף את הרסיסים במוח שנותרו שם מהפגז הסורי, ותוך שעות ספורות הפכת מאדם בריא, פעיל ושמח לנכה קשה. רק מוחך החד נותר כשהיה, כלוא בתוך הקושי לבטא את עצמך במעט המילים שנותרו לך. חודש ברמב"ם ועוד שנה בבית לוינשטיין, והחיים של כולנו התהפכו על פיהם. איריס הגדולה חזרה הביתה לטפל ברוית הקטנה ואלה החיילת נעה בין הצבא לבית.

הבנות ניסו להמשיך את החיים, ובו זמנית להיות שם בשביל אבא שלהם. ואני, שאהבתי אותך כל-כך והוקרתי לך תודה על האופן בו אימצת את בתי אל לבך - היה ברור לי שאני איתך באש ובמים, בחולי ובכאב. ארבע שנים קשות ומייסרות שבהן היית מרכז עולמי, וביחד ניסינו לשקם את חייך, את חיינו. להחזיר לך את היכולת ללכת, לדבר, לכתוב – כל הדברים שקיבלנו תמיד כמובנים מאליהם. לרגע לא חדלתי לאהוב אותך, גם כשהיית מיואש ועצוב, לעיתים אפילו כועס ועצבני. תמיד הבנתי ורציתי רק שיהיה לך טוב, שנחזור להיות המשפחה המאושרת שהיינו.

אבל אחרי ארבע שנים נלקחת ממני, מכולנו. גופך לא עמד עוד בתלאות הקשות, ובגיל 47 נפרדנו לתמיד. ואני, אלמנה בשנית, בת 48 בלבד, המשכתי בלעדיך, מנסה להשתקם, לחיות את חיי במלואם, להיות פעילה ושמחה. אבל הגעגועים אליך לא נגמרו אף פעם. אני חולמת עליך עדיין, ומתעוררת בבוקר אחרי כל חלום כזה בעצב נוראי. הבנות גדלו ועשו חייל ואתה לא כאן כדי לראות. נולדו לך שבעה נכדים שלא זכית להכיר. אבל הם מכירים אותך, ובזכות הסיפורים שסיפרנו להם, אני והבנות, הפכת לחלק מחייהם. ורק בכל אירוע – חתונה, ברית, בר-מצווה – אני עומדת לבדי ומייחלת שתעמוד לצדי. אפילו נכד חייל כבר יש לך, חייל קרבי ומורעל כמוך, ועל חגורת הנשק כתוב שמו – גדי, כשמך.

אחרי מותך חזרתי לקיבוץ, לבית הקברות היפה שבשדות כפר-מסריק. ולשם אנחנו מגיעים פעם בשנה, בשבת, לאזכרה חילונית, לזכור אותך כפי שחיית. עם הילדים והכלבים, צחוק מהול בדמע. מישהו קורא כמה מילים, ואנחנו מבקרים גם בקברו של מאיר, אבא של איריס. אני מחלקת שוקולד לנכדים, אנחנו יושבים על הספסל שהקמתי שם לכבודך ונזכרים בך, בחייך ובמותך. ואני מתבוננת בהם ומתגעגעת אליך. געגועים שאין להם סוף.