העידן של וונדרוומן והזמן שלנו, הנשים, לתקן

"וונדרוומן זו כל אחת מאיתנו"

אני מעריצה את הכוח הנשי. גדלתי בין נשים חזקות כאלה שידעו להפוך את צמד המילים "בלתי אפשרי" לענן אבק בדרכן לכבוש יעדים חדשים. הן לא עשו זאת כדי להוכיח משהו למישהו, אלא פשוט פעלו כך מתוקף תעצומות הנפש שלהן. אין לי ספק שהטבע נטע בנו, הנשים, כוחות של גיבורות-על, וכל מה שצריך זה לתת לכוחות המיוחדים הללו לעבוד בלי לקצץ לעצמנו את הכנפיים הבלתי נראות. גל גדות למשל היא דוגמה לאישה שלא רק כבשה את פסגות הוליווד הנוצצות, היא גם סמל לכוח נשי, יפה ועוצמתי, שמונע מטוב טהור ולא מאינטרסים קצרי מועד. ואם תרצו, אין זו אגדה שאיכשהו בפרדוקס של החיים, דווקא יהודיה מגלמת את תיקון העולם, מביאה קצת אור לגויים, ועל הדרך גורמת נחת רוח למשפחת ישראל שממלאת את חזה האגו הלאומי בגאווה.

ועדיין, כולנו יודעות שוונדר-וומן זו לא אמזונה-חצי אלה שמסתובבת עם חרב חדה ועורפת את ראשי הרעים. וונדרוומן זו כל אחת מאיתנו. לא אשטח בפניכם את רשימת המטלות השחוקה המונחת על כתפיה האירוביות של האישה המודרנית, כי לא שם אני רואה את הניצחון שלנו. גם לא אפצח בבלדה לדיכוי הנשי לאורך ההיסטוריה, או בשירת הלל לניצחון במערכה שהציבה את האישה במקום גבוה מאי פעם, עם ראשות ממשלה, פורצות דרך בתחום המדע וההיי-טק, שופטות בבית הדין הגבוה לצדק, שחקניות, סופרות וזמרות. אני אשים את הדגש דווקא על הסוד שלנו, שמלבד האומץ לעשות מה שגברים לא מעזים, הדבר החשוב באמת הוא שאנחנו זה הרצון שמניע פה את כל הגלגלים.

מעתה אמרו "נשים מסובבות את העולם"

לא כסף, לא כוח, לא פוליטיקה - אישה היא הרצון שמסובב את העולם. אנחנו חיות עדיין בעולם גברי במובנים רבים, אבל דעו לכן שעל פי המבנה הפנימי שלנו, כפי שמסבירה חכמת הקבלה לפחות, האישה מגלמת את הרצון במשחק החיים. בכל אדם ישנו חלק גברי וחלק נשי, והחלק הנשי הוא כוח הרצון. העניין הזה בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים, החל ממגוון הדרישות המצומצמות יחסית של הגבר לעומת האישה מהמערכת הזוגית, וממשיך בפשטות שלהם בתפיסת החיים, במנעד הרגשות היומיומי ואפילו בגיוון בארון הבגדים.

הגבר למעשה זקוק לאישה ש"תשתול" בו את רצונותיה ותכניס אותו לפעולה. בואו נאמר שבעולם ללא נשים, מרבית הגברים היו נהנים לשכב על הספה, לראות כדורגל ולשתות את הבירה שלהם בשקט. כל היתר עבורם זה במקרים רבים סוג של חובה שמטרתה להרשים את הנשים בעולמם, ולספק את האישה שעימה הם חולקים את חייהם. מה שאומר, שבלעדינו, הנשים, שום דבר משמעותי לא היה קורה פה.

במקום קורבנות - מובילות

לעיתים נראה לי שהשיח הנשי מתמקד בעיקר בזווית שבה האישה היא קורבן לכוחות גבריים שמנסים להדיר אותה, להטריד אותה, לאנוס אותה, לפגוע בהערכתה העצמית ולהחליש אותה בכל מה שתיגע ידה, בדיוק כפי שמתגוננים מול יריב מאיים מאד. אבל האמת היא שהכוח שלנו הוא מורכב, איכותי ומחלחל לעומקים אחרים, בדרכים אחרות, אפילו בלי מילים. הבעיה היא שאף אחד לא מלמד אותנו לאורך חיינו מהו הטבע הנשי, ואיך להשתמש בו כדי לשפר פה לכולם את החיים.

נשים, מתוקף המבנה הנפשי שלהן, חשות ביתר חדות את הסכנות העתידות לבוא. הן מודאגות וקנאיות הרבה יותר לאושר ולרווחת עצמן ויקיריהן. הן מכילות את הכאב של הזולת, מזדהות עימו ביתר קלות, מגלות אמפתיה כלפיו, ובקיצור נכנסות למעורבות רגשית עם כל העולם ואחותו, אם יאהבו זאת ואם לא. זו גם הסיבה שנשים לוקות בדיכאון פי שתיים מגברים, מחלה שצפויה על פי תחזיות ארגון הבריאות העולמי להפוך תוך 3 שנים מהיום לגורם השני לנכות בעולם. אנחנו לא צריכים מלחמות, טרור או פצצות אטום, הדרך למטה נראית חשוכה, מאיימת ובעיקר סלולה מאי פעם.

עולם רעב לאהבה

אלא שהדיכאון הזה לא נובע ממחסור חומרי, הוא נובע מהאגו שלנו. האגו הוא חייל נאמן שדואג לטובת עצמנו על חשבון כל היתר, ועל הדרך קורע ומפריד אותנו זה מזה. האגו לאט לאט מחדד בנו את ההרגשה שאין מה ומי שיכול באמת למלא אותנו, מה שמביא רבים להשליך עצמם לזרועותיה הרעבות של הריקנות. אבל אנחנו רעבים למילוי מסוג אחר. חסרה בעולם הזה קרבה שמנצחת את האגו, השנאה, ההשמצות והפירוד, ומחברת בינינו בקשר פנימי הדוק.

ב-2017 נדרשות בעולם הזה יותר "וונדר-וומנס" שיצילו אותנו מפני השנאה ההדדית שמחכה בכל פינה. אנחנו צריכים וצריכות "וונדר-וומנס" שיזהו שהאושר שלנו תלוי בתיקון הקשרים בינינו. "וונדר-וומנס" שיעלו את ערך החיבור האנושי, רגע לפני שהעולם נופל לתהום הבדידות והייאוש. "וונדר-וומנס" שיבינו שלבד אף אחת מאיתנו לא יכולה להצליח במשימה, אבל אם כל אחת בסביבה הקטנה שלה תתחיל ליישם שינוי בגישה, ההדף החיובי הזה יתפשט לעולם כולו. אנשים יפסיקו לתלות את אושרם בכתר מפלסטיק, ויתחילו לגלות מהו האושר שטמון בתוך היחסים בינינו.