"אל תחכו לגיל מבוגר כדי להתאהב"
מתי ושושנה הכירו כששיחקו יחד בגן. דין ומעין התאהבו כשלקחו חלק בפרויקט התנדבותי בתיכון. שני הזוגות מאמינים שלא צריך לחפש יותר מדי כדי לדעת שמה שמצאת הוא שמתאים לך. "אנחנו התחתנו בגיל 20. היה לנו כוח לילדים. היום כשמישהו רווק בגיל 39, איזו סבלנות יש לו לגדל ילד? אתה בפול גז עם החיים והקריירה, ופתאום צריך לתת ברקס"
"יום נישואים שמח לחברה הכי טובה לי עוד מכיתה ה'!", נכתב בפוסט מרגש שעלה אצלי בפיד. לדברי בעל הפוסט, את ידה של אשתו הוא קיבל בהתחייבות לא רשמית כבר בבית הספר היסודי. נו באמת, אני חושבת, כמה מזל יכול להיות לאנשים? להכיר את אהבת חייך כבר ביסודי? ואולי בעצם אין כאן כל כך ברכה, אני מתמלאת בספקות, שכן נגזר עליהם לשאול את עצמם איך זה להיות רווק בן 20 או לפלרטט עם אנשים שונים ומשונים.
כך או כך, נדמה שזה די מקובל לזלזל באהבה של ילדים בבית הספר. קוראים לה "בוסרית", קוראים לה "זמנית", קוראים לה "רומן נעורים" ואפילו "אהבה שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה". בעידן שבו דייטים והתנסויות הם ערובה לבשלות ומיומנות בזוגיות, דווקא התמימות והבתולים נחשבים למתכון בעייתי מאוד שעתיד להוביל לגירושים. אבל מה אם אנחנו טועים, ואולי דווקא הילדים השמחים האלה מהתמונות, אלו שמחזיקים את ידה של שירה מכיתה ג'3 או של עודד שמלמד אותי להחליק על סקייטבורד, יודעים באמת מה זו אהבה טהורה וראשונית?
''זה אף פעם לא העסיק אותי, המחשבה על להיות עם מישהו אחר", מספר לי מתי (מתיתהו) פורמן. את שושנה, אשתו, הכיר כשהיה ילד, ונהג לשחק איתה במושב. ''גדלנו יחד במושב, ואנחנו מכירים כל כך הרבה זמן שזו פשוט כבר לא הייתה שאלה. דווקא כשאני מסתכל על כל הרווקים האלה, על הצעירים והמבוגרים שמחפשים אהבה, אני חושב: מה זה? עדיף שהם יתחילו בחיי משפחה וזוגיות כשעוד יש להם כוח, ולא באמצע החיים כשהם בשיא הקריירה".
למתי (מתיתיהו) ושושנה פורמן יש חמישה ילדים ותשעה נכדים. הם מתגוררים בקרית מלאכי, ומדברים איש על רעהו בנחת ובנעימות, כאילו בחירתם זה בזו היא עובדה גמורה מן הטבע. הייתם אומרים שעדיף להתחתן בגיל צעיר? אני שואלת אותם, ''בטח כשצעירים", עונה מתי. ''גבר ואישה שכבר היו עם המון בני זוג וכל הזמן משווים בין הקודמים שלהם, כבר לא יודעים מה הם רוצים וזה לא מוביל לשום דבר. את לא צריכה את כל הרקע הזה וההשוואות, כל מה שצריך זה מישהו שכיף לך לחזור הביתה אליו, מישהו שנעים לך איתו. אבל קודם כל, צריך שתהיה אהבה".
''חוץ מזה", מוסיף מתי, "תראי את כל אלה שכבר בני 40 תכף ועדיין מחפשים. יוצאים עם זה, עם זאת, עם ההוא…. אני קורא את כל הכתבות האלו ואת כל ההשוואות והניתוחים שהכותבות עושות על הבחורים שהן יצאו איתן, ושהם לא מספיק ככה ולא מספיק ככה. בשביל מה?! כדי שהן יהיו לבד עד גיל מבוגר?"
יכול להיות אבל שהן לא מצאו עדיין מישהו שמתאים להן כמו שצריך.
''פה - פה את נוגעת בנקודה כואבת. אנחנו התחתנו בגיל 20. היה לנו כוח. כוח אחד לשני, כוח לגדל ילדים. היום, כשמישהו בגיל 39… איזו סבלנות יש לו לגדל ילד?! הוא נולד והוא רק מפריע. אף אחד לא רוצה לטפל בו. בגיל 39 אתה מרוכז בעצמך. אתה בפול גז עם החיים והקריירה, ופתאום צריך לתת ברקס, יש תינוק. אין טעם לכל הרווקות הממושכת הזו".
יש לך טיפ אולי לכל הרווקים האלה?
''פשוט מאוד. אל תהיו בררנים מדי", משיב מתי בפסקנות. ''תמצא אחת שאתה אוהב ואל תשקע בהתלבטויות ארוכות כי בסוף לא תתחתן. ואם תמצא מישהי בשלב מאוחר וזה לא ילך, יהיה לך קשה להמשיך הלאה. כשאתה מתחיל מוקדם ובגיל צעיר, אז אפילו אם לא ילך לכם, תוכל אחר כך להמשיך הלאה".
אהבת התיכון שהסתיימה וחזרה במלוא הכוח
מעין רז ודין פרלשטיין-רז, הם בני 26 ו-28. השניים מתגוררים כיום בירושלים, והם הכירו לראשונה כשהיו בתיכון. בניגוד למתי ושושנה שפשוט התנדנדו ביחד באותו גן שעשועים במושב, דין ומעין הכירו דרך פרויקט התנדבותי. ''בזמן מלחמת לבנון השנייה עליתי לכיתה י"ב ויזמתי פרויקט לעזרה ליישובי הצפון", מספר דין. "פרסמתי קריאה באינטרנט לתלמידים נוספים להצטרף, ומעין הגיעה לזה והתעצבנה עליי על שפניתי רק לתלמידי י''ב כשהיא עולה לכיתה י"א. אז היא יצרה קשר ונפגשנו כדי לדבר על הפרויקט. בסוף על הפרויקט לא דיברנו, אבל עלינו כן".
דין מודה שהמשיכה הייתה שם כבר במפגש הראשון: ''כשהבנו שאנחנו מעניינים אחד את השני מבחינת אופי וטעם, התחלנו לצאת, ואחרי ארבע שנים נפרדנו בצבא. אחר כך היינו בנפרד במשך שלוש וחצי שנים, ובינתיים סיימנו שנינו את הצבא, טיילנו בעולם בנפרד וניהלנו קשרים עם אנשים אחרים. בשלב מסוים רציתי להחזיר את היחסים אבל זה לא הלך, עד אמצע שנת הלימודים הראשונה של שנינו באוניברסיטה. ימי ההולדת של שנינו קרובים, אז איחלנו אחד לשנייה מזל טוב בטלפון, ומשם זה התפתח למפגש ולקשר מחודש ובריא יותר".
בואו נדבר רגע על תקופת בית הספר. האם ההורים התעצבנו לפעמים שאתם מקדישים זמן אחד לשני על חשבון הלימודים או חשבונם של חברים אחרים?
''נראה לי שאצלנו זה עבד הפוך. ההורים היו מרוצים שהם יודעים איפה אני, ומעין אפילו עזרה לי ללמוד לבגרות", מספר דין.
אתם מביטים לפעמים על הרווקים וחיי החופש שלהם ומרגישים קנאה או פספוס?
''למרות הקשר הארוך מהתיכון, כן יצא לנו להתנסות שנינו ברווקות',' עונה דין. ''היו תקופות שהיינו בנפרד ואנחנו שמחים עליהן. שנינו הרגשנו אז שאנחנו צריכים לצאת ולהתנסות כדי לחזור בוגרים יותר לקשר שלנו. אפילו אמרנו אז 'איזה באסה שהכרנו מוקדם מדי'. לא סתם היינו צריכים לצאת לעולם הגדול לבד כדי לצמוח בנפרד. ככה, בלי תכנון או כוונה, הצלחנו לחזור לקשר הזוגי שלנו ולבנות אותו מחדש. בעצם רק אחרי שראינו וחווינו את מה שקורה בחוץ, הבנו שמה שיש לנו הוא הכי נכון לנו".
אם היה לכם כל כך ברור שאתם ביחד מאז הילדות, איך נראתה הצעת הנישואים?
דין: ''החלטתי להעיר את מעין העייפה לזריחה מול ים המלח, עם שמיכת פיקה פרוסה ועליה תותים ופונדו שוקולד. אבל עוד קודם מעין עברה מבחן קטן, כשהצעתי לה נישואים עם שייבה (סוג של אום גדול ועגול מברזל ל.ר). אחרי שהיא הסכימה בחיוך, קראה לי 'מפגר' וקצת נישוקים, שלפתי גם טבעת אמיתית".
אני יכולה לתאר לעצמי חתונה שבה המשפחות כבר מכירות אחת את השניה די טוב. נשמע שאצלכם המשפחות כבר היו כמו משפחה אחת שכללה גם את החברים וגם את ההורים.
דין: ''מעבר לכך - החתונה שלנו הייתה חתונה חברתית ועשינו אותה בפנימיית רמת הדסה בקריית טבעון. האורחים הביאו את האוכל ועזרו בעיצוב, סידור וכל שאר ענייני החתונה. חבר שלנו חיתן אותנו והתגובות היו מדהימות, הן מהמשפחות והן מהאורחים שאמרו שזה האוכל הכי טוב שהם אכלו ושזאת החתונה הכי מיוחדת שהם היו בה".
ליאת רוטנר היא מרצה וסופרת לנוער ולמבוגרים
