תסמונת שמוקהולם: להתאהב באביר האפל
לא מתנהל משא ומתן לשחרורך, כי אין טעם. את היחידה שיכולה לשחרר את עצמך. עד שלא תביני את זה את תמשיכי ללקק את הפצעים עם השקרים שתספרי לעצמך, ובין הדמעות את תחניקי תפילה שיבוא יום והשלשלאות היחידות שיכבלו אותך אליו יהיו שלשלאות האהבה
לכל אחת יש את האחד שלה. אין לו קרניים וגם לא זנב. הוא יכול להיות זה שיעזור לקשישה לחצות את הכביש, יאכיל חתול רחוב ואפילו יתרום לצדקה. הוא הנסיך המושלם של העולם והאביר האפל של הסיוטים שלך. ואת? את הג'וקר. "הדוש", "המניאק", "השמוק" - תקראי לו איך שאת רוצה, זה לא באמת משנה. זה לא שהוא מגיע עם נורות אזהרה. עין בלתי מזוינת לרוב לא תדע לזהות אותו, וככה הוא חופשי להסתובב ולחטוף עוד נשמות מאוהבות תועות וטועות.
כל פעם אחרי שהוא מעביר עלייך סיבוב ומנגב עם הלב שלך את שאריות הדם, את משכנעת את עצמך שאת אישה חזקה ועצמאית, ואז את שוב מוצאת את עצמך עומדת מול המראה במקלחת ובוהה בבבואה שנראית כמו יצירה אקספרסיוניסטית של ג'קסון פולוק – השחור של המסקרה מתערבב עם הכחול של הלב החבול, וכל מה שאת רוצה לעשות זה להקיא את הנשמה האבודה שלך לתוך האסלה.
שבועות לא שמעת ממנו. אפילו לייק עלוב בפייסבוק הוא לא פרגן לך, גם כשהעלית תמונות שידעת שבזמנים אחרים הייתה גורמת לו להופיע אצלך בדלת כשהוא חצי מרייר. ופתאום, משום מקום, הוא שולח לך את הקוד שברא השטן: "ערה?". הו לא. הבטחת לעצמך שדי, שמהיום את תשלטי בגורל שלך ותקבלי החלטות מושכלות. הבטחת לעצמך שתהיי אישה חזקה ועצמאית, לעזאזל עם מה שכולם חושבים ואומרים. אַת גלי עטרי. את תעשי רק מה שאת אוהבת ורק מה שיעשה לך טוב.
את יודעת שאת צריכה להגיד לו שהמיטה היחידה שתחלקו תהיה המיתה שלו' שתגיע עם המצבה: "פה קבור הדוש שפגע בי", אבל כמו תמיד, כשזה מגיע אליו, את מסמסת לו "בוא". ואת יודעת, את יודעת שהוא כמו רעל בשבילך. את זוכרת את כל הימים שבקושי הצלחת לגרד את עצמך מהרצפה אחרי שהוא שוב בלבל לך את הביציות וטרף לך את כל הקלפים, אבל זה חזק ממך. זה ברור לך כמו כל כך הרבה פעמים בעבר, ששום דבר טוב לא יצא מהלילה הזה. את יודעת שעד שלא תנתקי את עצמך מהשלשלאות שכובלות אותך אליו, את לעולם לא תצליחי באמת להחלים מבפנים ולהתקדם בחיים, אבל את לא מסוגלת.
את הקורבן שלו, וגרוע מכך, את הקורבן שלו מבחירה. כל כך הרבה פעמים כבר אמרת לו שמה שקורה ביניכם לא יכול להמשיך. שאת רוצה לעשות את זה באהבה או לא לעשות את זה בכלל, אבל הוא מסרב להבין, ואת? את כבולה אליו. הוא השובה ואת החטופה. את נערת הפוסטר של "תסמונת שמוקהולם". הוא חטף לך את הלב ושבה לך את הנשמה. הוא הפך אותך, נשמה וגוף, לאסירה שלו, ואת מסרבת להעניק לעצמך חנינה.
לקפוץ החוצה ולא להביט לאחור
את רואה את החלון. הוא קורא לך לפתוח אותו, לקפוץ החוצה ולברוח הכי רחוק ממנו שרק אפשר, מבלי להביט לאחור. אבל את נשארת קפואה במקום. את מסובבת את השלשלאות שעוטפות לך את הלב, גם כשזה כואב כי הן כבר חלודות מהדמעות שלך. את משכנעת את עצמך שלא יכול להיות שככה נכתב הסיפור שלך. שאת האחת שתשנה אותו, שהוא לא באמת רוצה להכאיב לך, הוא פשוט לא יודע איך להתנהג אחרת.
כשהוא מסתובב בחוץ ואת לא לידו, את יודעת שאי אפשר להריח את זה עליו או לראות את זה בעיניים שלו כי הוא נבלע בתוך ההמון. אף אחד לא יודע שהוא מחזיק אסירה, אף אחד לא יבוא להציל אותך. כשהוא לא לידך, את מתגעגעת. את כמהה לו. כשהוא איתך, המגע שלו כואב, המילים שלו שורפות' ואת יודעת שהוא חזק ממך. לא סתם הוא הצליח לפתות אותך.
כל כך הרבה פעמים ניסית להיכנס לראש שלו ולהבין איך, איך הוא יכול להיות כל כך מקסים ועדין ומופלא כשהוא עם אחרים, ואז להפוך לאדם אחר לגמרי כשהוא איתך. איך פתאום החמלה הופכת לזלזול, איך הרכות הופכת לחספוס, ואיך הוא מסרב להוריד לך את האזיקים שכובלים אותך אליו ולשחרר אותך לחופשי.
הרי הוא לא באמת רוצה אותך. הוא מעולם לא רצה. אבל הוא גם לא רוצה שתהיי של אף אחד אחר. הוא רוצה שתישארי כבולה אליו לנצח, כך שבכל פעם שירצה הוא יוכל לשחרר אותך מהשלשלאות, לטלטל לך את הגוף והנפש כאילו היית בובת סמרטוטים, ואז להחזיר אותך חזרה לכלוב. ואת תיכנעי בכל פעם מחדש, כמעט בלי מאבק.
לא מתנהל משא ומתן לשחרורך, כי אין טעם. את היחידה שיכולה לשחרר את עצמך. עד שלא תביני את זה, את תמשיכי ללקק את הפצעים עם השקרים שתספרי לעצמך, תמשיכי לנסות לחפש בעיניים שלו את הנשמה שאת מאמינה שקיימת שם, ובין הדמעות את תחניקי תפילה שיבוא יום והשלשלאות היחידות שיכבלו אותך אליו - יהיו שלשלאות האהבה.
