בעין העדשה: מאבק החברות השכולות
הן חסרות מעמד, לא מקבלות יחס מאף גורם ומשפטים כמו "את עוד צעירה" ו"היא הייתה רק החברה שלו" נשמעים סביבן בלי סוף. לפני שנה הצלמת לייה רוז מגן פגשה 10 מהן, חברות שכולות שמייצגות דורות שונים של כאב שלא נגמר, כדי לצלם אותן ולהעלות את המודעות למצבן
מבצע "צוק איתן" היווה בשבילי פתח לעולם שלא הכרתי. הייתי אז בת 22 וזה היה המבצע הראשון שבו לחמו אנשים שהכרתי, בני גילי. אחד מהם נהרג. סגן פז אליהו ז"ל. הוא הותיר אחריו זוג הורים, שני אחים ואת אלה, בת הזוג שלו בשבע השנים האחרונות. אף גורם צבאי לא טרח להודיע לאלה שאהוב ליבה נהרג, ובזכות חברים שפעלו באופן מיידי להרחיק אותה מהוואטספ, היא קיבלה את ההודעה מהוריה ולא מהרשתות החברתיות.
אלה ופז לא היו נשואים, הם אפילו עוד לא הספיקו ממש לעבור לגור יחד, אבל הם אף פעם לא נדרשו להוכיח את אהבתם. מאז שפז נהרג אלה צריכה להוכיח יום-יום את מי שהיא הייתה בשבילו. היא מבקשת שיכירו בה, שהגורמים הצבאיים יתקשרו איתה, שיזמינו אותה לטקסים בהם הוא מוזכר, שהעולם יראה אותה כבת הזוג שלו שהייתה לו, למרות שהיא מעולם לא נישאה לו. כמו אלה יש עוד רבות.
"היא בסך הכל הייתה החברה שלו"
יותר מ-400 חברות שכולות לוקחות חלק ב"עמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל" ומבקשות להתמודד עם האובדן הפרטי שלהן. חלק מההתמודדות היא קבלת הכרה מהממסד והציבור, שלא ברור למה הוא מתערב בהגדרת הקשר שהיה להן עם בן זוגן. הן חסרות מעמד, לא מקבלות יחס מאף גורם ומשפטים כמו "את עוד צעירה" ו"היא הייתה רק החברה שלו" נשמעים סביבן בלי סוף.
בזכות אלה ופז נחשפתי לסיפור מאבקן של החברות השכולות, והחלטתי להקדיש את פרויקט הגמר שלי, שהוגש ביולי 2017 במחלקה לצילום ב'מרכז האקדמי ויצו' חיפה, לחשיפת תמונה שתתאר ולו במקצת, את עולמה של החברה השכולה. פגשתי וצילמתי 10 נשים, 10 חברות שכולות, כשהצעירה מהן הייתה בת 17 בזמן הצילומים והמבוגרת ביותר בת 90, זוהי פנינה גרי ששכלה את בן זוגה עלי בן צבי ז"ל (בנם של רחל ינאית ויצחק בן צבי), שלושה ימים בלבד לפני יום חתונתם.
את הפרויקט בניתי בעזרת ארבעת המרצים והמנחים שלי, פרופסור מיכה קירשנר ז"ל (שהלך לעולמו בספטמבר האחרון, כחודשיים לאחר הצגת התערוכה), ראובן קופרמן, תמר סצמסקי ועמית זולר, ראש המחלקה לצילום. מלבד עשרת הפורטרטים בעבודה הוצגו טקסטים מסוגים שונים שחושפים רבדים שונים מעולמן האישי, הבירוקרטי והפסיכולוגי של החברות השכולות.
70 שנה (וקצת יותר) של הרג ומוות. אנחנו נחשפים אליו מהרגע שאנחנו נולדים, בטלוויזיה, בעיתונות, בסיפורים ובסרטים. בשבעה של פז הרגשתי שאני צופה בסרט. לא האמנתי שזה קורה במעגל שאני נמצאת בו. לא האמנתי שזאת המציאות. מאז, אלה הפכה להיות הדמות הראשית בסרט שאני צופה בו. לא פעם ניסיתי לדמיין את עצמי במקומה ולא הצלחתי, לא הצלחתי להבין איך היא עושה את זה, ולכן החלטתי לעשות כל מה שביכולתי כדי להראות מה קורה שם בפנים, ומדוע כל כך חשוב להכיר ביגון של מי ששוכחים מהן, שאומרים להן "איזה מזל שאת עוד צעירה ושלא היו לכם ילדים", ועוד כל מיני משפטים שפוגעים במקום הכי כואב.
בשנה האחרונה אפשר לראות את השינויים המתחוללים בעקבות מאבק החברות השכולות. במרץ 2017 פורסמו הנהלים החדשים בנוגע ליחס לבת הזוג של החייל מרגע שהוא נהרג. נהלים אלו הם רק התחלה בשינוי היחס הכולל של החברה אל אותם נשים וגברים שנשארים ברגע אחד חסרי אונים ולא יודעים לאן ולמי לפנות. הם רק מבקשים שיסתכלו עליהם ויאפשרו להם לכאוב ולהתאבל בצורה הראויה.
עשר הנשים שצילמתי מייצגות דורות שונים של כאב שלא נגמר ולא הולך להיגמר. לצערי, כשאני חושבת על המשך הפרויקט הזה, אני יודעת שלא יהיה לו סוף. זאת הסיבה שעלינו לפחות להיות מודעים, לתת מקום ולהכיר ביגון, כדי שיגונן של החברות השכולות לא יהיה יותר "יגון משולל זכויות". כדי שיגונן יהיה יגון מוכר, מוכל, מחובק, כמו שהוא ראוי וצריך להיות, כדי שהחברות הנוספות שלצערנו יתווספו למעגל הנורא הזה לא יצטרכו בנוסף להכול, גם להיאבק על מקומן.
הכותבת היא לייה רוז מגן, צלמת בת 26 מחיפה. בוגרת תואר ראשון בצילום וחינוך במרכז האקדמי ויצו חיפה.
לפנייה לכתב/ת 
