"האהבה לעולם לא נשארת כפי שהייתה"
מה ההבדל בין רומנטיקה לאהבה והאם מערכת יחסים יכולה לשרוד לאורך זמן? עיקרי תורתו של הפסיכולוג האמריקאי סטיבן מיטשל
האם מערכת יחסים יכולה לשרוד לאורך זמן? מה הופך את האהבה לכל כך שברירית, ומה צריך לעשות על מנת להגדיל את הסיכויים שהיא תימשך? שאלות אלה מלוות את זוגות המחפשים נוסחה כדי לנהל נכונה את יחסיהם. סטיבן מיטשל, פסיכולוג אמריקאי ממייסדי הגישה ההתייחסותית ששמה דגש על הקשרים הבין-אישיים, התלבט רבות בסוגיות אלו, ובכתבתי זו אנסה להביא את עיקרי תורתו.
המצאה מודרנית
הקישור בין אהבה רומנטית למערכת יחסים ארוכת טווח הינו המצאה מודרנית. עד לפני כמאה שנים בלבד היה פיצול בין אהבה לרומנטיקה. או כפי שהגדיר זאת פרויד - "במקום שהם אוהבים, אינם חושקים, ובמקום שהם חושקים, אינם יכולים לאהוב". אהבה ותשוקה - שתיהן תכונות אנושיות דומות ביסודן, אולם הן מכוונות אל מטרות שונות לגמרי. האהבה מחפשת שליטה, יציבות, המשכיות וודאות, בעוד שהתשוקה מערבת כניעה, הרפתקה וחידוש. בעוד שבאהבה מחפשים נקודות להיקשרות ודמיון, בתשוקה החיפוש הוא אחר החלקים החסרים באישיות.
רומנטיקה נוטה להתפוגג משום שהזמן והמוכר הם אויביה. היא זקוקה למצע של חידוש, הרפתקה, להט וסכנה. למעשה, היא מצביעה על מה שאין ברשותנו, או שאין לנו ממנו די. אהבה, לעומת זאת, מתמקדת במיסוד קשר ארוך טווח המספק ביטחון ומסלק את הלא מוכר, הפנטסטי והמסוכן. הפרדוקס נעוץ בכך שככל שמנסים להפוך את האהבה לבטוחה יותר, כך היא הופכת למסוכנת יותר. הניסיון להימנע מפגיעות ומסיכונים מגביר את תחושת התלות של בני הזוג זה בזה. ודווקא משום כך, הקשר בין בני הזוג נכנס לאזור הסיכון - ביסוס הקביעות ושימור הקיים הם בלתי אפשריים כיוון שהחיים משתנים ללא הרף, והשינויים בהם הכרחיים.
ולמרות זאת, הנישואים או הזוגיות אינם אלה שהורגים את התשוקה. האופן בו הם מבקשים להגן על האהבה על ידי יצירת יציבות וקביעות הוא זה שפוגע בה והופך אותה ריקה מתוכן, מאחר שהביטחון שנוצר הוא אשלייתי ומלאכותי. הדרך לייצר תחושות אלה לרוב מערבת העלמת עין מחולשות ומהבדלים, וייחוס תכונות שאינן באמת קיימות באחר על מנת להימנע ממפגש עם הלא-נודע. בני זוג, למעשה, משכנעים את עצמם ששותפם מוכר וצפוי כדי להבטיח את הביטחון והקביעות.
ניתן לראות את הפיצול הרווח בין אהבה לתשוקה דרך עיניו של הפילוסוף פרידריך ניטשה, לפיו הרומנטיקה ביחסים היא כמו גבר ואישה אשר בונים בשקיקה ארמונות בחול ומודעים לגאות ההולכת וקרבה, אך הדבר לא מונע מהם את להט העבודה. הרומנטיקה כמוה כמחזורי גאות ושפל – היא באה והולכת, אובדת ונגלית מחדש. בהמשך לאותו משל, האהבה דומה לטירות הגדולות וה"משעממות" שימשיכו לעמוד לנצח. אומנם ארמונות החול דורשים השקעת מאמץ לבנייה מחודשת באופן חוזר ונשנה, אולם הדבר מאפשר קיום שינויים מתמידים וגמישות בקשר.
זאת הסיבה שעל הזוג לטפח את הרומנטיקה באופן כזה ש"המציאות הופכת לפנטזיה והפנטזיה הופכת למציאות", כפי שאמר מיטשל. כך מספקים היחסים לבני הזוג הן ביטחון וקביעות והן אהבה וריגוש. אהבה בין בני זוג הינה אמצעי לביות ועידון התשוקה. זוג שיכול לשאת את התנודות שבניגודים ולהגיע לוויסות הדדי - ישרוד.
כמו כן, ככל שעולה המודעות לסכנה שבאהבה, היא לא תילקח כמובנת מאליה. בנוסף, ההתייחסות לבן הזוג לא תהיה כאל מוכר וידוע, דבר אשר ישמר את יצר ההרפתקנות. ההבנה כי האחר הינו ישות עצמאית ומשוחררת, מטפחת את הסיכוי להחזיק בו. או במילותיו של מיטשל "מאחר שאנו משתנים ללא הרף, האהבה לעולם לא נשארת כשהייתה".
יש הטוענים כי מיטשל בספרו אינו נותן תשובה חד-משמעית לשאלה האם אהבה יכולה להתמיד. בכל מקרה, ניתן לאמץ את תשובתו ההיתולית של הפילוסוף הדני סרן קריגורר לשאלה זו: "אם יתחתן, יתחרט על זה. אם לא יתחתן, יתחרט על זה. אתה תתחרט בכל מקרה. זו, רבותיי, תמצית הפילוסופיה".
רונית כהן זמורה היא מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת
