אהבה כמו שלנו אנשים לא יחוו לעולם
הרגשנו כאילו חלמנו זה על זו כל חיינו בלי שנפגשנו. רצינו אחד את השנייה בלי לדעת שזה מה שייחלנו לו. לא הכרתי עוצמה כזו של רגש, של חיבור, של אמון באדם אחר. הוא ידע עליי דברים שבקושי לעצמי הצלחתי לספר
"כמו בסרטים", הוא נהג ללחוש באוזניי. "תארי לך שאנשים עוברים חיים שלמים בלי לחוות עשירית ממה שאנחנו מרגישים, בלי לדעת איך זה באמת". וכמו בסרטים, מרגע שנפגשנו ידענו שכזה דבר עוד לא קרה לנו וגם לא יקרה. בהתחלה הייתי מופתעת מעצמי - איך יכול להיות שדווקא אני מוצאת את עצמי מתמסרת ככה? נחשפת ככה? מרגישה שייכת לו לגמרי? ובאותה נשימה ידעתי שאין לי איך לעצור את זה או להילחם בזה. בטחתי בו באופן מוחלט, סמכתי עליו, ולהיות איתו היה הדבר הכי טבעי בעולם. אף אחד אף פעם לא גרם לי להרגיש ככה או רצה בי ככה, ואף לא אחת אי פעם אהבה אותו כמוני. רק מהמחשבה עליו הייתה מתפשטת לי צמרמורת בכל הגוף והמגע שלו המיס אותי לגמרי.
מהר מאוד הרגשנו כאילו שאנחנו מכירים כבר שנים והיה ברור לנו שהפעם זה לנצח, באמת לנצח. ידענו איזה יין נשתה כל ערב בגינה, מה יהיה חרוט על הטבעות ואפילו ניחשנו מה יגידו ההורים. הרגשנו כאילו חלמנו זה על זו כל חיינו בלי שנפגשנו. רצינו אחד את השנייה בלי לדעת שזה מה שייחלנו לו. לא הכרתי עוצמה כזו של רגש, של חיבור, של אמון באדם אחר. הוא ידע עליי דברים שבקושי לעצמי הצלחתי לספר.
הוא חשף בפניי את כל כולו וכבר לא יכולתי לזכור את החיים לפניו. ידעתי שהוא הראשון והאחרון שאי פעם ארשה לעצמי להיות שלו, לגמרי שלו. פתאום כל הסרטים שנראו לנו כמו רומנים דמיוניים עם טוויסט הוליוודי מהאגדות הפכו לסיפור שלנו, וחיינו את החלום שרוב האנשים לא יודעים שיכול בכלל להתגשם. כל פעם איתו הייתה כמו הפעם הראשונה, כל פעם התרגשנו מחדש ולרגע שום דבר לא היה מובן מאליו.
כלום לא יכול היה להכין אותי לרגע שפתאום הוא הלך, לעוצמת הכאב והגעגוע, לאובדן ולחוסר, לחיים בלעדיו, לחיים בלי לראות אותו, בלי להרגיש את הפנים שלו צמודות לשלי, בלי שהנשימה שלו שוב תתערבב בשלי והלב שלו יפעם בתוכי. המילים שהיה מרעיף עליי פרטו על מיתרי ליבי, הרעידו את כל מה שהיה מוקפא אצלי שנים, הרטיטו כל נים וכל תא בגוף שלי.
הוא דיבר אליי בשירי אהבה. עד עכשיו, בכל פעם שמתנגן שיר של עידן רייכל אני מחסירה פעימה, עוצמת עיניים ומרגישה אותו שר לידי, מבטיח שאם זה כך ואם אחרת הוא תמיד נשאר שלי. אני עדיין רואה אותו בכל מקום, את העיניים שלו מציצות מהכרית שלידי כשאני מתעוררת, מסתכלות עליי כאילו כל הזמן שישנתי הוא רק הביט בי. אני עדיין מרגישה את השפתיים שלו נצמדות לשלי עד שנגמר לנו האוויר, מדמיינת אותו מחזיק אותי צמוד אליו שלא אלך, שומר עלינו מהעולם בתוך בועה שהיא רק שלנו.
מדי ערב אני יושבת על הספסל שהיינו אמורים להזדקן עליו ביחד, מרגישה את הידיים שלו עוטפות אותי. הספקנו כל כך הרבה ביחד - להתאהב, לריב, להשלים, לבכות, לצחוק, לחלום, לנשק, לנשום, לקבל, לשאול, לענות, להבין ובעיקר לאהוב כמו שלא אהבנו מעולם. רק דבר אחד לא הספקנו - להתרגל. להתרגל להיות יחד, להתרגל שאנחנו פה כדי להישאר, להתרגל לרוגע ולביטחון שהוא השרה עליי, להתרגל שתמיד יהיה לי אותו.
עכשיו אני צריכה להתרגל פתאום לטלפון דומם מהודעות, לשיחות שאני עושה עם עצמי במקום איתו, להתמסר לגעגוע האינסופי אליו. אין לי שום דרך להשתחרר מאתנו, להתנתק מהזיכרונות שלנו או להמשיך הלאה בלעדיו. אני עדיין שלו והוא עדיין חלק ממני בכל דבר שקורה לי ובכל דבר שאני עושה. כל היומיום שלי מלא בו. אני נוצרת בליבי את כל הרגעים שלעולם לא אחווה שוב ושיישארו איתי לנצח כמוהו. אין ולעולם לא יהיה לי מלבדו.
לפנייה לכתב/ת 
