התאהבתי בתייר מוסלמי ששיחק לי בלב
אהבתי אותו כמו מטורללת. חלמתי עליו, חלמתי עלינו. לא הפריע לי כלום. לא שהוא אומר "אללה הוא אכבר" ואני "אלוהים אדירים", לא שהוא עומד ומזיע בצפיפות במכה ואני אותו דבר בכותל. חשבתי שנהפוך לזוג הזה שכותבים עליו בעיתונים בכותרות ענק - "אהבה מנצחת את המוסכמות" או "ההורים של הילד היהודי-מוסלמי-נוצרי הראשון בעולם", אבל זה לא עבד ונפרדנו
יש דבר כזה אהבה ממבט ראשון. אהבה שמכה בך ללא התראה, עושה לך סדקים בכל הגוף, אהבה שבזכותה כל גברברי העבר נמחקים מהתודעה שלך. זה קרה לי בבר ביפו. כמו בסרט, נכנסתי למקום והכול הפך איטי. הנשימות של האנשים שרקדו מסביב, המוזיקה והמבטים הסוקרים שלנו. הוא הסתכל עליי ואני עליו וחייכנו. על הקיר הייתה משובצת במראות קטנות דמותה של מריה הקדושה, שרק הוסיפה לתחושה הקוסמית שעטפה אותי.
כן, זו בהחלט הייתה אהבה ממבט ראשון. איך שראיתי אותו ידעתי שאני כבר מכירה אותו. אפילו סיננתי לחברה שלי "אהבת חיי כאן", והיא לא ממש הבינה מה אני רוצה. חשבתי שהוא תייר, אולי בריטי או אפילו אמריקאי. הייתי קרובה כי הוא שוויצרי-עיראקי שהגיע לישראל לשליחות מטעם ארגון הומניטארי. תבינו, ח' הוא אירופאי-מוסלמי ואני סתם ישראלית יהודיה ממוצא עיראקי, אבל במדינה בה מיסטר ביג שלי התפלל לאללה וביקר בשטחים כל יום, היו לא מעט אנשים שהרימו גבה לנוכח העובדה שדווקא הוא, מכל האנשים בעולם, הפך לגבר הראשון שראיתי והתאהבתי בו ממבט ראשון ובלי שום הגיון.
אהבתי אותו כמו מטורללת. חלמתי עליו, חלמתי עלינו. לא הפריע לי כלום. לא שהוא אומר "אללה הוא אכבר" ואני "אלוהים אדירים", לא שהוא עומד ומזיע בצפיפות במכה ואני אותו דבר בכותל. פעם שאל אותי, "אם נתחתן איך יקראו לילד?", ומיד השבתי: "כמו ברק חוסיין אובמה, או כריס יואל חסאן. תכלס? לא אכפת לי". היינו הולכים בתל אביב שלובי ידיים, מבלים ונראים כמו הזוג הנכון של השנה. בגאווה ענקית הצגתי אותו בפני כולם, "תכירו, זה ח'", וזכיתי במבטים תמוהים לשנייה. חשבתי שנהפוך לזוג הזה שכותבים עליו בעיתונים בכותרות ענק - "אהבה מנצחת את המוסכמות" או "ההורים של הילד היהודי-מוסלמי-נוצרי הראשון בעולם", אבל זה לא עבד.
נכון, המתח בינינו היה יכול לבסס עונה שלמה של פאודה, והשיחות והמריבות שלנו שילבו דיאלוגים על פלסטין, ישראל ולאן נצא היום, ובכל זאת מאכזב להודות שזה לא עבד. לא כי הוא מוסלמי ואני יהודייה. זה לא עבד כי הוא היה חתיכת מניאק. במשך שנה טלטל את עולמי וגרם לאגדות להתגשם ואז נעלם, חזר ושוב נעלם. הייתי כסמרטוט. כל צלצול טלפון גרם ללב שלי לדפוק, וכשזה לא היה הוא הלב שלי התרסק. כל הזמן חשבתי עליו, ניזונה ממילים יפות והבטחות שלעולם לא קיים בשבילי.
שנה של עליות ומורדות עברו עלינו עד שכבר לא הכרתי את עצמי. לילה אחד הוא נשבר והתוודה בפניי שהוא מצוי במלחמה, תוהה אם להיות איתי או לברוח. שבכל לילה שהיינו יחד המצפון שלו היה זועק מייסורים על הדברים שהסתיר, על השקרים שהיה מספר, על ההתעלמויות שלו ממני, הכול בשביל לא להתמודד עם מה שקורה בינינו. לעולם לא אשכח את המשפט, "אני נמצא כאן עם לא מעט נשים אבל את המיוחדת מכולן". גם כשאמר את הדבר האיום הזה האישה החזקה שבתוכי לא הרימה עליו שולחן. חשבתי שאני מדמיינת, שאין סיכוי שזה קורה כי אנחנו הרי "אהבה ממבט ראשון". ואז הוא הציע שנתנתק כי זה נהיה כבר חזק מדי עבורו. בדיעבד, כשהייתי משחזרת את המשפט הזה שלו, חשתי ניחום קל. מצד שני, היום אני מבינה ש... איזה בולשיט ענק!
לאחר הפיצוץ עשיתי הכול בשביל להתחזק: כתבתי יומן, התחלתי ללמוד גלישה, החלטתי שהנייד יעבור למצב השתק בשביל לא לצפות לכלום (למרות שברור שבתוך תוכי ציפיתי). ואז, אחרי חודשיים של שתיקה, יום אחד קיבלתי ממנו הודעה. הוא היה שיכור ובדיוק יצא מאיזה בר באזור שלי. זה נגמר בכך שכמו ילדה בתיכון שהוריה נמצאים בבית והיא לא רוצה שיראו את החבר הרע שלה, התעקשתי שנדבר בחוץ. הוא התעקש שנדבר בפנים. הפרידה בינינו דלת שלעולם לא נפתחה שוב, וזו הייתה פגישתנו האחרונה בהחלט.
מאיפה היו לי הכוחות לא להיכנע לו? לא יודעת. מלהיות סמרטוט של מישהו הוא נתן לי שיעור מדהים של כבוד עצמי. יש לי פוסט טראומה, לא אשקר. עדיין כשמדברים בחדשות על רמאללה אני לא חושבת על מצב הפלסטינים בגדה. אני חושבת על אותן בנות מגניבות שבילה בחברתן בזמן שהבטיח לי שניסע לטייל, וכמו סתומה הייתי מחכה בבית לצלצול הטלפון שלו שיגיד לי מתי לצאת.
כשמדברים על עזה אני לא חושבת על מתי המלחמה הבאה. אני חושבת על הבנות שאני בטוחה שהשאיר שבורות כמוני. אין ספק שללא הבדל דת וגזע גברים עדיין יכולים להיות רעים אלייך, ועדיין כשאני שומעת ערבית ברחוב בא לי לצעוק לנשמה שלו, "אָנָא בָּאחִיבַּכּ, אהוב מגלגול אחר. יא מניאק".
לפנייה לכתב/ת 
